תאילנד - השקט שבסערה

אחד התיאורים האהובים עליי ביותר לסוף העולם לקוח מהספר המדריך לטרמפיסט לגלקסיה, אני מקווה שאני מצטט נכון מהזיכרון: 

שקט גדול 

רעש גדול 

שקט גדול.

את השקט הרגשתי באופן הכי פיזי ומוחשי כשהתחלנו לרדת ל-18 מ' עומק ב-*Sail Rock*, אביגיל צפה מעליי ואיילת מסנפרת מתחתי, ולהקה עם 400 דגי batfish עבים ודקים סובבת אותנו במעגלים. חמישה דגי ברקודה ארוכים עצרו כמו בחוסר תזוזה ממולנו וניסו להבין אם נמשיך משמאלם ומימינם, בעוד אנחנו בהינו בהם וניסינו להבין את אותו הדבר. טונה לבנה וענקית עברה מתחתינו, והמרחב שכל מימד שלו הפך לכחול ומוחשי, היה חי ונושם ובעיקר זז, בכל זווית שהפנינו את מבטנו בהשתאות. זה היה חלום ותיק שלי לעבור קורס צלילה, או יותר נכון אחד משני פחדים שגמרתי אומר להתמודד איתם – צלילה וצניחה. שני מקומות שאין בהם אחיזה בקרקע, וחיי נתונים בידי כוחות פיזיקליים שונים מבדרך כלל. ויש לומר שהתאהבתי מווסת ראשון. בראש ובראשונה במיומנות שרכשתי – התפעול של ציוד הסקובה, הבנת המושגים הטכניים והחיבור שלהם לתפעול הצלילה עצמה. זה כוח חדש שלא היה לי לפני כן. והדבר השני הוא הביקור הקסום, הצבעוני והכמעט אינטראקטיבי בקומה מינוס שתיים באוקיינוס השקט.

אבל אם אקדיש לכך מחשבה נוספת, אזי החוויה שלנו בתאילנד הייתה הפוכה: 

רעש גדול 

שקט גדול 

רעש גדול.

פתחנו ברעב גדול לגילוי ועשייה ובעיקר לסמן וי על רשימת חיסול התפריט המקומי עד לאחרונה המנות. אף גרסה לא תמלט מלועם של הלווים; גם תחליפים ושמות מקומיים טורגטו בתזמון הנכון. 

פתחנו בטירוף של צ'אנג מאי, עם אמבטיה טיפולית לפילים בנהר, מלווה ברפטינג ושחייה ספונטנית על גבול ההיסחפות. טיפסנו על מפלים דביקים ופקדנו שווקים במקומות שאפילו התאילנדים לא מכירים. הלכנו על אומגות אקסטרים, פירות אקסטרים וטוקטוקים אקסטרים שרק בפוקס הצליחו להישאר על שלושה גלגלים בסיבובים. הרוח וההרפתקאות שאבו אותנו למערבולת של חוויות חושיות מרגשות, כמו נישאים על לונגי מעופף שמחפש מקום לנחות.

ולפני שהספקנו לומר סטיקי-רייס-מנגו-בלי-צ'ילי-וסוכר, הלונגי נחת בקוסאמוי, עוצר אותנו ומאפשר לנו לנשום, לקחת אוויר איים לריאות ולהתחיל לשהות. 

כשטיילתי בצעירותי בדרום אמריקה, אחרי חודשיים וחצי של הרפתקאות, הרגשתי צורך לעצור. להירגע, לתת לראש לנוח מהפיצוצים ולתת לנפש לתהות קצת ולעכל. עצרתי את הטיול לחודש של שהייה, עד שהתעוררו בי שוב הרעב והסקרנות וביקשו עוד מהטבע והחלום. 

קו-סאמוי הגיע בזמן. 

כל מה שמתאר את תאילנד של החלומות היה שם: החולות, הצבעים, השקיעות, הגלים, הפריסבי על החוף, המסאג'ים המזדמנים, האופנועים והקלות הבלתי נסבלת של הקיום הכל כך נעים הזה.  המחשבות רצות לבדן על החוף, משאירות אותי לבהות בכחול הגדול ולשאול ולשאול ולשאול...  איך?  למה?  ובעיקר למה לא? 

לפני שהספקתי לשתף את הראשונה במחשבות, עברו שבוע או עשרה ימים, קשה לומר. הזמן לא מצטרף אליך למסע – הוא נשאר בשדה התעופה הריזורטי והמפתיע ביותר בעולם. ואז, כמו אחרי תקופת הכשרה, אתה שט לקופנגן להמשיך את מה שלא הספקנו לא לעשות באי הקודם עד עכשיו. ומה אומר – הצטיינו בכך מעל המשוער. 

חלקנו אף שיפר עמדות לקו-טאו, רק להראות שאפשר. וחלקנו ירד למעמקים עם ווסת אוויר ומאזן ציפה. 

וכמו הנחיית הסנדוויץ' בכל קורסי המנהלים, אחרי השקט הגדול, הגיעה בנגקוק לטרוף את הכל. אם התחלנו את הטיול במירוץ יומי בטוקיו הגדולה, באה הבירה התאילנדית ונתנה פייט משוגע. 

הרגליים, שעד כה התערסלו בזווית של 120 מעלות, התחילו לגמוע צעדים בעשרות אלפים, ממקדש למוזיאון, לשייט בנהרות, סופשבוע של שוק קניות, בודהות בכל התנוחות, וכן – גם כמה הפתעות קולינריות אחרונות. רעש גדול ועצבות של סוף מהולה בקבלה, בזכרונות של התחלה, בחדוות המסע שמסכם תקופה ומסמן ... מי יודע ... אולי תאווה חדשה נושנה. 

לזוז 

לטייל 

להיות בתנועה.