משוק לשוק כוחנו גדל

אם יש משהו שהוא יותר גדול מהשוק לילה בצ'אנג

מאי מבחינת האירוע, הוא ה-Saturday night market, ואתה שואל את עצמך: כמה שונה יכול שוק תאילנדי אחר להיות מהשוק שהיינו בו אתמול, שהוא ענק בעצם הגדרתו, ואתה מגיע לשוק עצמו שנמצא בצד השני של העיר, וכבר אתה מבין שהאווירה שונה, שמשהו פה מנגן על נים אחר. ישנם דוכנים אחרים, חדשים, מחדשים, שונים מהשווקים הרגילים.

הבנות ישר התפזרו לארבע כנפות השוק והתקבצו שנית לאחר 15 טבעות, שני צמידים וחולצה שאי אפשר לעמוד בפניה, כשביטנן מקרקרת בכניסה לפוד-קורט. שם קידמה את פנינו להקת קאנטרי מקומית שביצעה קאברים לשירי רוק ישנים מהסבנטיז וכמובן ביצוע לשיר קאנטרי-רווד-טייק-מי-הום.

הבנות מיהרו לערוך סריקה מהירה בדוכני האוכל המסודרים בפיזור נושאי, בעוד הראשונה ואני תפסנו בירה ונהנינו מהמוזיקה ומהמשב הרוח הקל שהגיע לפתע לפנק אותנו. המקום היה שוקק כמו... שוק של שבת בלילה.

אורות וזרקורים נוצצים מכל כיוון, פינוקים שאפשר רק לחלום עליהם מחייכים אליך מכל פינה, ואתה אשכרה מוצא את עצמך מתלבט בין בננה רוטי וסטיקי רייז מנגו, ואז בלי לחץ חברתי, קונה את שניהם כי ידעת את זה מראש בתת מודע לפני שהעלית התלבטות מזויפת לתודעה. והרוח ממשיכה למשוך אותך בבראוזינג אינסופי מדוכן אחד לשני ואתה נע במעגלים כמו בדיזינגוף סנטר מבלי לדעת איפה התחלת ומאיפה אפשר לצאת. והנה עוד הופעה של בחור שמחופש לאלוויס, שר שירי בלוז רגועים ולקראת סיום הוא מקנח עם קאנטרי-רווד-טייק-מי-הום.

הבנות אגב לא מוכנות לעזוב עד שאחרוני הדוכנים מקופלים, והמוכרים נשבעים שהם הולכים ואין עוד סמוטי אננס או צמיד תואם עגיל, רק אז נתרככה דעתן והן מוכנות לקפוץ על הטוקטוק הראשון שמוכן לקחת חמישה אנשים במאה באט חזרה למשכננו.

הסיבה שאני מספר באריכות על שוק של שבת בלילה היא השוק של יום ראשון. כשעלה הנושא לראשונה ע"י רותם בתחילתו של יום ראשון, דחיתי את הצעתה על הסף תוך כדי לחימה אגרסיבית בסיבי מנגו סוררים שנותרו מליל אמש. רותם טענה ששוק יום שבת אותו היללה אתמול הוא שוק לילדים, ואם לא היית בשוק של יום ראשון, לא היית בתאילנד! "מה כבר יכול להיות חדש בעוד שוק?" העליתי זעקה לחלל ארוחת הבוקר, מנסה למשוך נפשות נוספות לאירוע. "תראה," הוסיפה הראשונה, "יש ביקורות אדירות על השוק..." והטילה את כובד משקל האגביות שלה על ביקור נוסף בשוק, ואני בלעתי מרמור של עשר דקות ופסחתי על הארוחה.

מאוחר יותר, לקראת לילה, אכלתי את הכובע שלי כשפסענו לעבר 24 רחובות שנסגרו כדי להקים את השוק של יום ראשון, השוק הגדול ביותר שראינו, ושסיפק מתחמי הופעות, אוכל, קניות, אופנה, אמנות ועוד דברים שהבנות ראו ואני עיוור אליהם. לא ארחיב על קורותינו בשוק, רק אסיים בכך שכשיצאנו מהפוט-מסאג', היינו בין האחרונים שצעדו ברחובות הריקים, מזמזמים את השיר האחרון שהלהקה ניגנה... ומה שאני פיללתי אליו בשעה האחרונה... קאנטרי-רווד-טייק-מי-הום.

לשמחתי ולמזלי, ביום שני חגגנו יומולדת אקסטרים לאיילת, שעליו אולי אכתוב בפוסט אחר, אבל באמת שלא עמדו לנו כוחותינו לפקוד את השוק של יום שני. ובשלישי תודה לבודהה טסנו לקוסאמוי.

ואני חשבתי שאם בכל יום יש שוק שהוא טוב יותר מהשוק שהיה אתמול, אז באינדוקציה אנחנו מגיעים לשווקים מטורפים. רק שמהר מאוד מגיעים לפרדוקס, כי אחרי יום חמישי, יגיע יום שישי, ואחריו אנחנו ב-Saturday night market שממנו הכל התחיל. אז או שאנחנו נכנסים לחיים מקבילים, שבהם רמת הפינוק שאנו עתידים לספוג עולה בהדרגה, או שבתאילנד, כמו בתנ"ך, אין ערך לזמן, ואירועים יכולים לקרות בנקודות זמן שונות ולכרונולוגיה אין משמעות.

כשנחתנו בתאילנד שאלה אותי אביגיל: "אבא, איזו מלחמה יש לתאילנד?" ליפן יש את הירושימה ומלחמת העולם השנייה, לוויטנאם יש את המלחמה שלה, ולתאילנד? אמרתי לה, "מותק, עזבי אותך ממלחמות. בתאילנד זה רק לפנק, לפנק, לפנק."