קיבוע בדלת האחורית

ספיחים מפסח.... וַאֲתָא כַלְבָּא, וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא....  כשהקיבוע מגיע בדלת האחורית.

הראשונה מקובעת כבר שנתיים על הרעיון שלואי הכלב ספק ג'ירפה שהבאנו הביתה לאחר כמה תרגילי הסחה נוסח המוסד, שייך לי ! ועלי רובצת האחריות על כל מעלליו ומעשיו בגיזרה הביתית-שכונתית-עולמית. ובשל כך מתנערת מהודאה פומבית על כך שאף היא נפלה בקסמיו של גוש הפרווה המאולף מחד ורב המעללים מאידך.

קיבעון מחשבתי וחזרתיות מנטרית אחר אמירות, יכול להביא אותנו לאמונה שהמציאות היא אכן מה שאנחנו מתארים בעיני רוחנו ולמנוע מאיתנו לפתוח את החשיבה שלנו לאפשרויות חדשות ולחיפוש אחר דרכים יצירתיות ולא סטנדרטיות לפתרון בעיות הנקרות בדרכנו או נמצאות באופן קבע בפתחנו.

בעיות כמו להוריד את לואי בערב, או לא לתת לו אוכל ליד השולחן, או להקפיד על פקודות האילוף, בקיצור, לא בקשות גדולות, אבל הראשונה נאותה לבצען (אם בכלל) רק אחרי שנת ההסתגלות הראשונה. ומאז עושה את זה בחצי טרוניה בדיעבד וללא ששון מוצהר.

אך גם לכלבים יש קבעונות מחשבתיים, שאמצו לאורך השנים או שירשו בגנים,

ופרט לסימון טריטוריה בכמויות שתן סיטונאיות, או נביחה על הומלסים רחמנא ליצלן, כשלואי רואה עורב או חתול נטרפת עליו דעתו, פרוותו סומרת, הזנב מתעגל למעלה ובהבזק של רגע הוא עט בכוחות אדירים לעבר המטרה עם כח זינוק של פרארי, מאפס ל-100 בשלוש שניות. וגורר אחריו את כל העולם ואשתו.

או במקרה הנוכחי אשתי, שאחרי כל נאומי הקבעון המחשבתי שפיזרתי בחלל האוויר , הורידה את לואי בערב נעים לסיבוב אחרון של יום חולין. והאחרון בתאוות שונרא שלא אכל שום גדיא, דפק "יוסיין בולט" ומשך אחריו באמוק את הראשונה בעודה נגררת ונחבטת על המדשאה. התוצאה: סדק בכתף ושלושה שבועות ללכת עם קיבוע.