אמפליטודה של תקווה

רק שיהיה טוב...רק שיהיה...

לא יודע איך נקלענו שוב להופעה של אביב גפן בשלוש בבוקר במצדה, אבל זה כנראה חלק מיומן המסע המפתיע שהיינו בו בשבוע האחרון, פראפרזה לשנתיים האחרונות אולי.

בואו נעלה לחרמון, הציעה הראשונה במוצאי חג ראשון ובעיניה כבר התהווה תכנון מהסוג המשובח, לא עברו שלוש דקות של שיוט נעים מסביב לברכת רם ויציאה ממסעדה לכיוון צפונה, וכבר הוזמן לנו סיור פיסגה מודרך בחינם. טיפסנו עשרים דקות בין מטעי תפוחים וחבושים. עצי רימון שבוהקים בשמש ונוף של סוף קיץ ברמה.

"בלי השלג הר החרמון הוא סתם הר" אמרה הקטנה, ואני לא הסתרתי שהמחשבה עברה לי בראש, אבל הראשונה הסכימה בהנהון שכבר מחכים לנו בסיור ואצה מהחנייה לרכוש כרטיסים לרכבל ולשלל אטרקציות בסביבה.

המדריך רב הידע שהתפעל מכך שיש היום ראות מצוינת ואפילו אפשר לראות את גבול לבנון, ואפילו את הבופור (שם הוא הצליח לתפוס אותי! הייתי שם , ואף פעם לא חשבתי על האופציה להביט לשם מהחרמון), הוא הוביל אותנו בהר הקרח עד לפסגה הראשונה מפליא בתיאור קרבות יום כיפור ומורשות קרב שקשה לספר אותם בחורף. ומשם לגולת הכותרת של הסיור, התצפית על סוריה.  אתה עומד בנקודת הכוח הזו וחושב על סוריה של אז ועל סוריה של היום ועל ההסכם שאמור להיחתם בעוד כמה שעות להפסק המלחמה ואתה לא יודע אם להתרגש מהעתיד, להתבאס מהעבר, להשתומם על ההווה או פשוט להמשיך לקוות רק שיהיה טוב.. רק שיהיה.

קשה היה לעבור את שישי שבת בציפיה לשובם של החטופים, הגדולה שבחסות המכינה נמצאת בים המלח בעבודה בשכר, שלחה תמונה שלה בים המלח וכולנו ידענו שהדין נחרץ, לא עברו 4 דקות עד שהראשונה הודיעה שמחר יורדים לים המלח לבקר את הילדה, תמונות של ים עושות לה את זה. "כיף חיים" אמרתי וניסיתי כבר לגנוב לילה בבקעה, אבל חול המועד ועם הישראל הנופש לא השאירו מיטה אחת פנויה.

צפנו על הים, שלושתנו, מחויכים, חושבים על מחר, מקווים שבאמת זהו, שנוכל להתחיל לנשום, הגדולה קיבלה אחה" כיפי עם ההורים ואנחנו זכינו במפגש מרגש איתה ועם כל החברים המצוינים שלה במכינה. ושעטנו בחזרה בסביבות 9 בערב מרוגשים מהכל.

ממנה, מהטבע, מהחופש, מהסוף של הסיוט. והנה על כביש 90 עשרות ניידות מכוונות את הנוסעים לחניות הקרובות כי הרחוקות התמלאו, אז זרמנו איתם לפסטיבל תמר, היום האחרון שלו מסתבר, מחיר סימלי של לילה במלון ושנינו כמו זוג ספונטני בשנות השלושים התפנקנו בחמש שעות של רוקנרול משובח.

עם אמנים שמתפללים שממחר באמת יהיה טוב. צללנו עם נינט, נחנו באודיה , התחרפנו עם פנחסוב, עפנו עם מרסדס בנץ ושייטנו עם אביב.

נמלטנו בחסות החשיכה לעבר כביש 1 מתחמקים מהחסימות שיתחילו עוד שעתיים, מתחמקים מהמציאות הישנה שעומדת להשתנות, מבינים שהיינו במקום הגבוה ביותר בארץ וירדנו למקום הכי נמוך בעולם ועכשיו אנחנו רוצים הביתה, כמו החטופים, כמו המשפחות כמו כל מי שרוצה רק שיהיה טוב.....  רק שיהיה