נמלטים למלטה

מלטזית היא שפה שמורכבת מתערובת של ערבית, סיציליאנית ואנגלית, וקשה מאוד אפילו לזהות אותה. בהתחלה היא נשמעת כמו רומנית, אבל מהר מאוד אפשר לזהות מילים בערבית או באיטלקית – וזה לא מפריע בכלל כשיושבים באחת הסמטאות הציוריות, לוגמים קוקטיילים לקראת שקיעה, ולא מאמינים איזה מחטף ביצענו ב־24 השעות האחרונות.

הבנות, כמובן, שמחו לקבל בית לבד לשלושה ימים וברכו על הרעיון. אנחנו מילאנו טרולי, תפסנו זוג שכנים, ועפנו לואלטה – עיר הבירה הקטנה בעולם והמקסימה ברמות גבוהות.

תילי תילים של סיפורי כיבוש היסטוריים היא אוצרת בתוכה, ומספיק סיור קצר משרידי האופרה המלכותית ועד התותחים שיורים אבק שריפה בטקס צבאי חגיגי כל יום בדיוק בשעה 12:00 ו־16:00, כדי להתרשם עמוקות מהבנייה האדריכלית, מהשימור המרשים של המבנים והפסלים מתקופת הבריטים ומסדר סנט ג'ון – ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השנייה – ומההווי התיירותי המוגזם, אם כי הלא פוגע במרקם היפהפה והרומנטי של העיר.

מוקדם יותר בבוקר, טרם הטיסה המפתיעה, ניהלתי שיח לומד עם הצ'אט לקראת ההגעה למלטה – שכן לא ידעתי עליה דבר. תוך כדי טיול עם הכלב, בעודנו משוחחים באוזנייה על דת ומשטר, זמני הגעה, מאכלים מקומיים מומלצים וכו', היא הציעה לבדוק אם יש הופעה באחת הערים. על הדרך סיפרה לי שבמדינה חיים בקושי חצי מיליון תושבים, ושאין תופעות אנטישמיות בכלל. וכמעט סגרה לי שיט בין הערים השונות, שכן מלטה היא ארכיפלג שנמצא בתווך בין צפון אפריקה לדרום אירופה. מדהים כמה מידע אפשר לאסוף בטיול של עשרים דקות.

מזרקת הטריטון המהממת זורחת בכיכר שבכניסה לעיר, ובלילה מהפנטת את כל מי שמביט בה בזכות ההרמוניה שהיא משרה מכל צדדיה. משם אפשר להמשיך ללכת על החומות הענקיות שבזמנו מנעו מהטורקים לכבוש את העיר – חומות בצורות המקיפות את כל ואלטה, שמזכירות מאוד את חומות עכו שלנו, ומעוטרות באותם צריחי אבן עתיקים.

ובין לבין – לשתות אפרול שפריץ, לנשנש פסטיצי עם ריקוטה או מחית אפונה, להודות על מזג האוויר המלכותי שזכינו בו, וליהנות ממקום שבכל סוף רחוב מגיע אל הים הכחול.

שיחקתי עם המחשבה: מה היה קורה לו היינו מחיים את הפסלים.