עוד נמשכת השרשרת

בשעה הראשונה עצרו שני אמבולנסים וניידת אחת והמשיכו לנסוע ללא הבעת עניין. היה גם את הבחור המתלבט שעמד ותפס את הראש, בעודו עושה תנועות של חשיבה עמוקה – אבל אחרי חצי דקה אמר "מצטער" והמשיך בדרכו.

והקטע המעניין בכל הסיטואציה היה מצב הרוח השלֵו ששרה עליי.

דווקא כשהייתי בלחץ להספיק, דווקא כשהייתי צריך להגיע במהירות הביתה,

דווקא כשהאופציות שעמדו לרשותי היו רחוקות ממימוש , דווקא אז צללתי לבועה עוטפת של חוסר אונים נעים.

הסדנה במרכז מחוננים בלוד הסתיימה בהצלחה. בבדיקה של הנייד ראיתי ארבע שיחות שלא נענו מהבנות בדקות האחרונות, עם הודעה מלווה בתשעה סימני קריאה:"נתקענו בלי מפתח!!!!!!!! מתי אתה חוזר?"

זרקתי את התיק על האופנוע ויצאתי בחיפזון, היישר מהמחֲלָף לכיוון כביש 1, חזרה לתל אביב. רק שמרוב מהירות ומחשבות פספסתי את הנורית הצהובה, ושלוש דקות אל תוך האוטוסטרדה  הקטנוע השתנק מחוסר דלקן ונעצר בצד עם טנק ריק.

בדיקה זריזה בגוגל מאפס הראתה שתחנת הדלק הקרובה היא 85 דקות הליכה לכל צד שאפנה. ולהשאיר אופנוע בשוליים של כביש מהיר זה כמו לפרסם אותו למסירה. החלטתי באופן מודע להישאר במקום ולנסות את מזלי עם הגורל.

אז נזכרתי שיש עמותה בשם חברים או עמיתים או "ידידים" (האופציה הנכונה...לפחות לא הגעתי עד רעים). אז התקשרתי והם באמת עונים (שזה יפה), אבל לא בהכרח באים. בתכלס העזרה מבוססת על מתנדבים, וביום ראשון, בשעה החמה ביותר, למי יש כוח להתנדב להביא דלק לקטנוען סורר?

נשארתי עם קסדה ומעיל בחום הקופח ויד מושטת למעלה – אולי לאיזה משיח משתלח.

וכך, במשך שעה, בהיתי במכוניות הנוסעות, במין מנטרה תרפויטית נעימה – כולם היו בתנועה, ורק אצלי הכול עצר. ופתאום לא היה אכפת לי כל כך משום דבר. גם לא צלצלתי לאף אחד לקבל עזרה. כאילו חיכיתי שמשהו יקרה. ואז הוא קרה.

עצר לידי אופנוען. שאל, בדק, בירר , ואז אמר לי: "קפוץ, אני אקח אותך", אני לא ממהר. קפצתי והודיתי מכל הלב, אבל זה לא הספיק לו. הוא הסיע אותי 20 דקות בפקקי הצהריים לתחנת הדלק הקרובה, מצא שני בקבוקים ריקים, ועזר לי למלא בהם 95 אוקטן. ואז החזיר אותי עוד 20 דקות נסיעה לאותה הנקודה.

לא אמר שם, לא רצה לקבל תמורה. רק אמר שלפני שבועיים הוא נתקע בכביש מהיר, ויהודי טוב אחר עזר לו להשתחרר.

זה בטח לא קשור – אבל זה הזכיר לי את הבחור שעמד מתחת לבניין שלי לפני עשור ואמר לי שהוא חייב אופניים. הוא שאל אם אני יודע למי שייכים הזוג הזה, והצביע על האופניים של הראשונה (ששכחה מהם לאנחות לפני חצי שנה). אמרתי לו שהוא יכול לקחת אותם. הוא התעקש לשלם, אני התעקשתי שאין צורך, הוא התעקש בחזרה, אז סגרנו על זה שיעשה מעשה טוב למישהו אחר.

.

אולי התחלתי שרשרת שהגיעה עד אליי בחזרה.

אולי "שלח לחמך"...

עולם גלגל חוזר...

להעביר את זה הלאה.

משהו מאלה כנראה עשה את העבודה.