רוכבים בין סיאסטות

אני לא יודע מה עבר לי בראש שחשבתי אולי לוותר על הריגוש המטורף הזה. אתם יודעים, אלה הלבטים הקטנים בתת-מודע, אני לא עם החבר'ה הקבועים, אלה לא האופניים שלי, ובטח מבאס להשאיר את רותם ונירי לבד בהר המדהים הזה ביום נעים ומדהים כאחד. לפעמים אני מריץ עשרה תרחישים בראש לפני שאני מגיע להחלטה, והפעם אני שמח שהחלטתי נכון.

לוקח בין 12 ל־15 דקות להגיע למטה, שישה ק"מ של ירידה מטורפת, אולי הכי מטורפת שירדתי בחיים שלי. סללום חפור ומעוקל בשיטתיות כל עשרים מטר, עם הגבהות, מעקמים ודרופים חבויים שאתה מרגיש רק כשאתה מגיע אליהם. ירידה שלא מפסיקה, באדרנלין מטורף שחולף בין מאות עצים במורד היער.

במהלך המעוף מטה, הגוף דרוך. המוח סורק כל פיתול. הידיים מכוונות, הרגליים סופגות, והעיניים על עשרים המטרים הבאים. אין זמן לתכנן, אין רגע לחשוב. רק שתי שאלות מהדהדות: מתי נושמים? והאם יש אופציה להיפגש שוב עם המושב מתישהו?

כל מאה מטר של ירידה מופיע סימן קטן על עץ שמבשר לך כמה נותר, ואיתו גם השרירים בכתפיים ששומרים שהאופניים ואני נישאר יחד. המסלול הוא ללא עלייה, או מישור, וממשיך לצלול למטה, לפעמים על סלעים, לפעמים בתוך נחל בוצי, ורוב הזמן – על שביל שמרגיש כאילו הוא נסלל במיוחד בשביל החלום הזה.. החיוך, המהול בפליאה ובהרגשת חיות בלתי נגמרת, פשוט לא יורד מהפרצוף.

הרכיבה היא אושר צרוף.

ועם האושר בא התיאבון. בעלייה עם הרכבל לנקודת היציאה, שיחה עם הולנדי צעיר הספיקה לי לכוון לעוד מסלולי ירידה, אמנם לא מטורפים, אבל בהחלט שווים רכיבה במהירויות משוגעות. הנשימה עוד לא חזרה.

כמו הפארק המפתיע הזה גם אנדורה היא הפתעה נעימה. היא הגיעה מיד אחרי לילה חטוף בעיירה קטנה בדרך לצפון, והתאקלמות בין מיליון המחלפים והכבישים בספרד. העיירה הזו הייתה כל כך קטנה ושכוחת אל, שזה הרגיש לרגע כמו חדר בריחה להגיע אליה, למצוא את שביל האבנים החשוך, להקיף את בית הקברות הנוצרי, לחפש טירת אבן ואז להקיש קוד על כל מיני תיבות דואר בתקווה שאחת מהן תפלוט מפתח.

לא ראינו אף חנות או מסעדה או בר בדרך, כך שכבר בנינו על להשביע את רעבנו בארוחת הבוקר למחרת. אבל אז פגשנו זוג הולנדים חמודים, שבדיוק חזרו מטאפאס בר במרחק חמש דקות מכאן, ועוד מעט עומד לסגור, כי בכל זאת 11 בלילה. כך הסתיים הערב הראשון שלנו עם בקבוק יין לבן וכמה טפאסים שאת חלקם אפילו זיהינו.

בבוקר התברר שהמקום שאנו לנים בו הוא אחד המקומות המפורסמים באזור, ומלא קבוצות של רוכבי אופניים ותיירים מגיעים להיפגש שם לארוחת בוקר. שאפו ראשון לראשונה שתכננה.

חוזרים לאנדורה, מדינה קטנה עם פיצול אישיות מתוק: מצד אחד, מדרחוב יוקרתי שכולו מותגים, מצד שני אווירה קטלונית-ספרדית שעוד לא החליטה אם היא באיחוד או לא. אז גם אנחנו לא החלטנו, טיילנו בהרים, צפינו בקרקס סירק דה סוליי, עלינו לפארק עם משחלת ההרים הארוכה בעולם ועל הדרך השתובבנו כילדים בפארקט אקדטרים באמצע הטבע החי מסביבנו. והכי הרבה ניסינו לתפוס את הסיאסטה לפני שהיא תופסת אותנו. הכל פתוח כשאתה לא צריך כלום, והכל סגור בדיוק כשאתה מת מרעב. בעניין הזה עוד לא החלטתי אם הספרדים גאונים או עצלנים.

אבל מה...רוכבים יש כאן בשפע, ומכבדים אותם בכל כביש, ולו הצר ביותר, ללא שוליים, בתוך מנהרה , ביום ובלילה . ורק בשל כך, אני נוטה לתת להם את הריספקט.