חוטים של שייכות

יש בבניין שלנו שכנה שכולם מכירים בתור האישה המוזרה מקומה חמש, גברת שנתפסת כנרגנת ומתנגדת באופן כרוני לכל דבר שקשור לחיים, ביקרתי אצלה מספר פעמים וקשה שלא להבחין שהבית שלה הוא כמו מוזיאון מעולמות אחרים, כבר בכניסה כשהדלת נפתחת ( בקושי ) אפשר לראות שני חישוקי אופן המסודרים כמכונת טוויה, מוסתרים בעשרות בובות אבן כנראה מהמזרח, את השולחן שצמוד אליהם מכסים כני ציור שעליהם יצירות אמנות מאביקות, שמסביבם סדרה של פסלים אפריקאים, רדיו משנות החמישים, 348 עציצים שמגיעים מהרצפה לתקרה, שטיחי קיר, עבודות עץ ועוד לא הגעתי לסלון....

ויצא כך שהיום אמא שלי ז"ל שימחה אותה פעמיים בהפרש של שעתיים.

לרוקן את הדירה של ההורים זו משימה רגשית קשה. כבר חודש מאז האזכרה של השנה, וכל האחים נפגשים ומתאמים איך נפנה את הדירה ונהיה יעילים ביותר, ובסוף אחרי 4 שעות אנחנו מגלים שבקושי צלחנו חדר אחד מתוך החמישה, ועוד החדר הקל. כל ארון שנפתח הוא כמו מסע לַעֲבָר ולעולמות נצורים מהמאה הקודמת, יכולים לצאת ממנו בזה אחר זה, ערימת שמיכות פוך, תמונות של צייר עלום שם, שרשרת נוסטלגית, סט בובות חרסינה שמורות ואין סוף סירים בכל הגדלים והמינים, חלקם חדשים באריזה וחלקם כנראה ירושה משנות החמישים, אמא אכן אהבה לבשל , אבל לא חשבנו שבכל החדרים!! . וכך אנחנו מנסים לפנות, ובעצם מתעטפים בזכרונות של חפצים וריחות, שמים בצד מה שאי אפשר לוותר או לתרום ומעמיסים לרכב תכולה ארוזה בשקיות.

אחרי שהראשונה פסלה כל דבר שהבאתי פרט למפה אחת מעניינת, ואחרי שסט החרסינות שימח איזו דיירת מהשכונה, נותרה רק ערכת התפירה האלמותית שהייתה כדרך קבע לצידה של אימי בשנות השמונים בואך תשעים, בכל פורים או אחרי משחקי כדורגל קורעי מכנסיים ביום גשום במיוחד. פשוט לא יכולתי להניח אותם למטה על ספסל כלאחר יד.

אז אחרי שבוע של לבטים, פרסמתי בבניין ובשכונה ופחות משלוש דקות התקשרה תסרוקת האפרו האלגנטית מקומה חמש ושאלה אם אפשר...

ההתרגשות בקולה הייתה ניכרת, כשהעברתי לידיה את הערכה, מדמיין היכן היא תניח את המתנה החדשה במוזיאון החיים שלה. לאחר שעה היא התקשרה, כמעט דומעת, היא לא הכירה את אמא שלי אבל ידעה לספר עליה כל כך הרבה דברים רק מלהביט בערכת התפירה הנוסטלגית, בסך הכל סלסלה עם המון פריטים בתוכה אבל היא זיהתה אותם אחד אחד, את כפתורי הנחושת, את הסיכות התקועות בכרית הספוג התפורה, את החפתים ואת סלילי החוטים שתואמים לסט המחטים המהוקצע. כל כך עצוב לי שלא הכרתי אותה היא חתמה, מרגיש לי שהיא הייתה אישה רבת מעשים, מלאת רוך ועדנה, כזו שדואגת לכולם, לכבוד הוא לי לשמור על הערכה הזו.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אנחנו אף פעם לא יודעים מה הקשר של אדם מסוים לחפצים, מה המטען הרגשי או האישי שעומד בטיב החיבור, זה נכון לתינוק שמחובר לשמיכי שלו, לקשיש המחובר לכורסא הרעועה והישנה ולתלמיד שמחובר למשחק גומי שנראה לי כמו שמאטה זול מסין שלא יקרה כלום אם ילך לאיבוד.

אנחנו כמורים שעובדים עם מספר גדול של תלמידים ופוגשים אותם על כל פקלאותיהם בקצב מהיר, לא עירניים לפעמים למשחק שהם סוחבים איתם כל הזמן, לתיק האוכל המעוטר שמשמעותי מאוד עבורם או לאיזו בובה שנסחבת כדרך קבע בילקוט. ואולי דרך החפץ הזה יכולה להיפתח נפשם של התלמידים, ויכול להיפתח קו של תקשורת נטולת חסמים למפת ליבם.