כמו תאומים רק אחד

יש סיפור שרץ במשפחה שלנו כבר עשרות שנים , אפשר לומר כבר 51 שנה, וזה הסיפור על אמא שבחודש תשיעי בינואר 74 הוחשה לחדר לידה בגפה, בבית היולדות מאיר בכפר סבא, וילדה במזל טוב בן זכר ראשון. השמחה במשפחה המורחבת פרצה גבולות וכולם רצו לבקר את היולדת הטרייה. אבא שלי שהיה עדיין בכוננות ברמת הגולן לאחר שמלחמת יום כיפור הסתיימה, לא היה אחד מהם וגם הידיעה הגיעה אליו באיחור.

בינתיים הגיעו זה אחר זה אחיו הבוגרים של אבא (חמישה במספר) והזדהו בפני השומר כאב של הרך הנולד באמתלה להיכנס, אבל גם לשומרים הכי מכילים בעולם יש סף, וכשהגיע לאחר יומיים ה"בעל" השישי הם כבר לא הסכימו שייכנס וכך אבי נאלץ במשך שעה ארוכה לשכנע אותם שהוא באמת הבעל של היולדת.

אנדקוטה נחמדה לספר לילדים.

בחודש האחרון מתגלגלים אלי מסמכים ותמונות ששרדו מתקופות עתיקות, ובין כל אלה ערימות של גלויות ומכתבים של אבא מהמלחמה אל אמא שמיד אחר הנישואין וההתעברות נותרה לבדה בדירה חדשה עם הריון חדש ודאגה לבעל החדש. ועל אף שאיני נמנה עם הילדים של חורף שמת 73 , חליפת המכתבים מתחילה מאוקטובר ועד דצמבר 73, ואחד המכתבים תפס את עיני ( והוא גם מצורף כאן ) אבא שולח לאמא תמונה של תאומים ואומר לה נו...הרי זה מה שאנחנו רוצים ...הייתי חייב לשלוח לך.

אז אחרי שלושה שבועות יצא אחד גדול במקום שניים קטנים אבל עכשיו גם מסתדרים לי בראש הרבה דברים.

כמעט כל החיים אני מרגיש חצוי, כלומר לא שייך בשלמות למקום אחד, לרעיון אחד ,

מרגיש כמו שיש בי תאומים שכל אחד נמשך למשהו אחר ויוצר איזו דיכוטומיה מעניינת.

כבר בילדותי הייתי הילד הסורר בחבורה של החנונים

והחנון בחבורה של המופרעים

זה שמפגין רגישות בקבוצה של הקשוחים

והקשוח בקבוצה של הרכרוכיים

היזם המוזר בין האנשים הסכמטיים

והמסודר למשעי בין המשוגעים לדבר

יש לי צורך להשתנות כל הזמן ולשנות את העצמי כאילו אחד התאומים מתעורר משנת הקיץ שלו

אני לא מעמיק או הולך עד הסוף אלא בעיקר מראה שאפשר

ואולי ההגדרה הטובה ביותר שהגדירו אותי הייתה של השכן שלי למעלה

הוא אומר שאני אפור, לא מתוך הקנטה אלא מתוך הרעיון שאין לי רצון מוחלט לבחור צד

אני רואה את היתרונות והחסרונות של כל המשרעת ובוחר לא להגיע לקצה.

אגב לטוב ולרע - אני גם לא מצטיין בשום דבר, אבל טוב בהמון דברים

אני לא מנצח בכלום אבל מתחרה בהכל.

והכי חשוב, אין לי שום בעיה עם זה

הייתה נקודה קצרה אי שם בשנות השלושים שזה הטריד אותי קצת אבל נתתי לה לחלוף.

היום אני אוהב את התאומים שבי, את זה שעושה דברים באופן אימופלסיבי בלתי צפוי או מוגדר

ואת זה שעוקב אחרי הקאלנדר לראות מה הוא צריך לעשות מתי.

שניהם ממלאים אותי והופכים אותי למה שאני.

ואחתום בציטוט שאני אוהב מאת רוברט היינלין:

"A human being should be able to change a diaper, plan an invasion, butcher a hog, conn a ship, design a building, write a sonnet, balance accounts, build a wall, set a bone, comfort the dying, take orders, give orders, cooperate, act alone, solve equations, analyze a new problem, pitch manure, program a computer, cook a tasty meal, fight efficiently, die gallantly. Specialization is for insects.”

Robert A. Heinlein