נראה ש"טאנג" הוא אחראי על הצילומים, בכל פעם כשאנחנו יורדים מהאופנועים הוא קופץ עם המצלמה ומביים אותנו לתמונה משותפת, ונראה שהוא יותר מתלהב מאיתנו, ובכל פעם ההתלהבות שלו רק מצחיקה אותנו יותר ויותר. "סאן" הוא המלומד יותר, אפשר להרגיש מההסברים שלו באנגלית המשוייפת, כשקצת יותר הכרנו, הוא שיתף שלמד אנגלית והיסטוריה באוניברסיטה והפך למורה להיסטוריה בבית ספר, אבל אחרי שנתיים שלוש הוא הרגיש שהוא צריך חופש, צריך הרפתקאות בחיים, אז הוא עזב את בית הספר והצטרך ל"איזי ריידר" ובאחת הפך את האהבה שלו להיסטוריה וטיולים לעבודה המרכזית בחייו. השראה. כמובן שיש את הקטע של השכר שגם הוא משמעותי ביותר אבל בואו נישאר עם סיפור ההשראה 😊
כל החמישה הגיעו לאסוף אותנו מהמלון בדאלאת, למעשה הגענו לדאלאת במיוחד בשביל הטיול הזה, סטייה שהעלות שלה עמדה בספק לקראת התמורה הצפויה, הגענו לדאלאת בערב אחרי טיסה מדה-נאנג והרושם הראשוני היה מאכזב, לא אלאה, בקצרה: המלון לא עבד, מזג האוויר לא עבד, הכספומט לא עבד, והמרחב השירותי לא היה לטובתנו וזו הפעם הראשונה שמפגש ראשון עם עיר חדשה הוא מעט מאכזב, אבל היי צריך גם לחוות את אלה בטיול.
למחרת ערכנו תיקון, ביקרנו בבית המשוגע שעיצבה הארכיטקטית dr. Dang viet nga שהוא כמו מפגש בין קורנליוס אשר לאנטוניו גאודי עם טאץ חצי דיסני חצי פנטזיה והכל על ספידים. רק על הבית הזה יכולתי לכתוב פוסט שלם ולתאר את החווייה החושית במטורפת של לטייל בתוכו ומחוצה לו.
ובעודנו משחקים מחבואים עם הגשם, החלטנו לבדוק את המפלים בעיר והופתענו לגלות שאפשר להגיע אליהם עם רכבת הרים מהירה שמוטמעת בהרים וביערות עצמם, איזו חוויה משגעת בהשוואה למחול השדים של אמש.
קינחנו את היום המפתיע הזה בארוחת HOT POT, מסתבר שכל עיר בוויטנאם מתמחה בארוחה ספציפית או במנה סציפית. בסאפה למשל, יש המון סוגי מטעמי ערמונים, הראשונה אהבה במיוחד את לביבות הערמונים שנמכרו בכל פינה ליד דוכני סכיני הגרדום וכלובי התוכים בשוק. בהא-נוי מרק הפו ממש מככב (למרות שהוא שכיח בכל המדינה), בהוי-אן ששווקי הירקות הטריים הם שם דבר, ה-מורנינג גלורי ושאר תבשילי ירקות הם הדבר ובדאלאת ה- HOT POT, שזה סיר מרק גדול ומרכזי שיושב על פלטה באמצע השולחן ולכולם יש קערות קטנות עם נודלס ועלים ירוקים, וחתיכות עוף והם טובלים ומוזגים מהסיר לקערות ומתבלים בלימון, רטבים ועלי מנטה. החווייה מעניינת , הטעם כנראה נרכש ואנחנו משפחה מתנסה, כך שהיינו חייבים לדעת איך זה. הבנות הקטנות נשברו אחרי חצי שעה והלכו להזמין סושי. נו טוב ,ניסינו.
ולמחרת בבוקר הייתה אמורה להתחיל גולת הכותרת של הטיול, יומיים שלמים עם חמישה רוכבים וחמישה אופנועים שיקחו אותנו ואת כל הציוד לטיול בהרים הירוקים שמדרום לדאלאת, תוך ביקור במפלים ורשימה ארוכה של מפעלים מקומיים וגידולי טבע נפלאים שלא תיארנו לעצמנו שנראה. האמת שלא ידענו למה לצפות. ואולי בשל כך, הפליאה מהחוויה העצומה הזו הייתה כל כך גדולה.
הגיעו חמישה חברה חייכנים ומסבירי פנים, ערכו הכרות אישית עם כולנו, כולל תמונות וחיבוקים, דאגו לציוד שלנו כלשלהם ואמרו כן לכל בקשה או תהיה שהצגנו בנימוס. ובנהיגה אחראית ובטוחה יצאנו לדרך, נותנים לרוח המרחבים ללטף אותנו מהצדדים ולירוק החולף להרגיע כל נים בגוף. כשאתה על אופנוע אתה כל כולך בדרך, להבדיל ממכונית, אין לך לאן לברוח, המחשבות שלך איתך ולידך ומעליך ומצדדיך והנוף מתקשר איתך הלוך וחזור ומהדהד את מה שאתה חושב ממך ואליך.
רכבנו בלי לדעת את הדרך או את התכנון, וחואן שהנהיג את החבורה ניווט מחוות פרחים משפחתית שהיא סמל של תעשיית הפרחים של וייטנאם כולה, לעבר עמק ירקרק ומשם לכפר שבו חווה לגידול חגבים, שם התנסינו הראשונה ואני במטעם השנוי במחלוקת, בעוד אנחנו מצולמים מכל זווית אפשרית ע"י הבנות שלבשו פרצוף מופתע ונגעל לשלוש שניות. ומשם דרך מעבר בשדות אורז אל מפעל מקומי לייצור משי מפקעות של זחלי משי, תהליך מרתק של יצירת תוצר מן החי ושוב ניצול כל המשאבים לפני ואחרי התהליך. את ארוחת הצהריים אכלנו בתצפית שיושבת על צלע הר ומשקיפה על כל העמק מתחתינו שהתמלא עננים וגשם. בתום הארוחה ציידו אותנו במעילים גשם חסינים והרכיבה המשיכה. מחשבה שעברה לתומי (אי שם בתל אביב, הראשונה נחרדת שאני לוקח את איילת לחוג על האופנוע, מרחק של 100 מטר באוגוסט, ועכשיו היא נותנת לאיש שהיא לא מכירה להסיע אותה 250 ק"מ בכבישים צרים, בפיתולים מתמשכים, בדרך לא סלולה, במקום לא מוכר, בגשם, בעננות וללא ראות, והפנים שלה רגועות כמו פרסומת לביטוח חיים).
הגענו בערב לאגם קסום בשם LAK LAKE , שמוקף כולו בכפרים מאוד עתיקים, שהציוויליזציה הגיעה לשם עם התיירים טיפין טיפין, כלומר ניתן ממש לראות את ויטנאם של פעם, את הבתים הבנויים מבמבוק, מוגבהים מהאדמה במטר וחצי (להמנע מחיות טורפות, דובים, נחשים וכו' ולהיות בטוחים גם מפני הצפות) כשבחלק התחתון מתקיים המשק הביתי המוכר, כמה תרנוגולות, פרות , עיזים, חציר וגזרי עץ לחורף וכו'.
סאן סיפר לנו שוייטנאם היא אוסף של 54 שבטים וכתות שאוחדו יחד תחת הרעיון של מדינה, אך ברובם מדברים שפה שבטית שהיא אינה וייטנאמית קלאסית. בכפרים מעט מאוד מהילדים הולכים לבתי ספר, הרוב עובדים במשק הביתי או עסוקים בעבודות הבית. ותהליך השיפור והשיקום של הכפרים עם השקעה בחינוך התחיל לפני 60 שנה אבל הוא איטי מאוד ורק בשנים האחרונות אפשר לחוש בשינוי שמתחיל.
את המסע המופלא עם חמשת הרוכבים המשכנו למחרת בפול פאוור, צללנו במימי מפלים שהותזו מתוך מכתש , גילינו כיצד הופכים נסורת לבית גידול של פטריות, איך צומח ומעובד הקפה ואיך מעבד אותו הסמור לזן היוקרתי, איך נראה שיח הפאתאיה, כיצד גדל תבלין הקארי המוכר, מהם השלבים של קטיף פלפל שחור ואפילו חזינו בהוצאת נוזל הגומי מגזע עץ הגומי. קינחנו את היום במפעל קקאו מקומי ונפרדנו מחמשת הרוכבים שרכבו ליטראלי אל השקיעה ואנחנו המראנו להו צ'י מין, התחנה האחרונה בוייטנאם.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הרפתקאות בדרך
גם אם אין מסלול ברור וידוע מראש, גם אם לא יודעים איך בדיוק יתקיים התהליך, אם יהיה מוצלח או קשוח, מעניין או בזבוז זמן וכסף. הרפתקאות הן סוג של הימור שאנחנו לוקחים. והן טומנות בחובן אי וודאות מסויימת. ויש שני פרמטרים שיכולים להפוך את אי הוודאות הזו להצלחה. הראשון זה הצוות איתו יוצאים להרפתקאה , אם האנשים זורמים, עושים את המקסימום שלהם, מיטיבי חשיבה ורוח, מלאי חיוביות ואופטימיות , אתם יותר מ-80 % כבר השגתם. השני הוא הגישה שלכם - כדי להנות מהרפתקאה נחוץ וכדאי להגיע פתוחים בראש, להשאיר את השיפוטיות במצב כבוי, ולהניע את התהליך באופן חיובי, עם אוריינטציה של פותרי בעיות, שכל אתגר או משבר נצפה אצלם כהזדמנות ליצירתיות.
Comments