משהו מוזר מתרחש עם אזניות הבלוטות' האהובות עלי, הן מסרבות לעבור מחיבור במכשיר אחד לחיבור במכשיר אחר, אלא אם אכניס אותן לשנייה לקופסה שלהן ואוציא אותן שוב. הן כמו צריכות איפוס קצר בבית, מן ריסטארט לפני שהן עוברות למכשיר הבא. כמו נהגי אוטובוס שלא יקחו קו חדש לפני שיגיעו לתחנה המרכזית שם הכל מתאפס.
אז מה קורה כשאלוף עולם לא מציית באופן הצפוי בפורמליקה של הארגון העולמי לשח פיד"א, ומגיע למשחק רישמי לבוש בג'ינס ( מחוץ לקוד הלבוש הנדרש ) פרט לקנס פעוט של 200 דולר מתחילה לה אנדרלמוסיה שלמה.
אבל לפני שסוקלים אותי מתנגדי ואוהדי המרקחה שהתחוללה השבוע בעולמות השחמט. עם לוקחים רגע זום החוצה מהאירוע ומנסים להבין את המציאות שאנו חיים בה. מתגלים המון מאפייני תקופה. וגם סוג של קרב קצר בין אמות המוסר לאמות הסיפים.
כשאנחנו עולים על גלגל ענק או רכבת הרים בלונה פארק , אנחנו יודעים שמדובר במעגל סגור, התחלנו במנקודה אחת וכנראה גם נסיים בה ואין לנו יכולת בחירה אחרת. אבל החיים הם לא גלגל ענק, ולפעמים המסלול שלנו נראה כמו תמונה ממוסגרת אבל אנחנו לא חייבים לחזור לקופסא שלנו כדי להתאפס, אנחנו יכולים לשנות את התמונה, להתחבר למכשיר חדש אם נרצה.
שתי שאלות אם כן עומדות לפנינו, הראשונה מה התזמון הנכון?
האם כשמגנוס קרלסן עזב בתוכחה את התחרות לאחר התעקשות של פידה על הכללים הפורמליים היה הכרח המציאות, לא בטוח, אבל זה קרה, וזה לא נתן לו נקודות זכות מאוהדיו. האם פיד"א היו צריכים להתעקש איתו ? כנראה שכן. האם זה היה חכם? שאלה של תזמון וגם של אמון, כלכלה וניהול נכון. ובסופו של דבר בתום 48 שעות של סקנדל רשתי משובח, הם שינו את הכללים. גמישות של הארגון אמנם הופגנה אם כי באיחור, מה שאי אפשר לומר על קרלסן. עניין של פרספקטיבה.
השאלה השנייה היא:
אם החיים הם לא מעגל סגור, האם אנחנו מסוגלים לראות את זה בזמן אמת?
האם אנחנו יכולים יודעים לעשות שינויי כיוון?
גמישות מחשבתית היא כמעט תמיד תנאי לחשיבה יצירתית ולאופי יזמי. המציאות היא לא רכבת הרים ( במקרה של ישראל קצת כמו רכבת שדים), אבל אנחנו יכולים להסיט את הכידון ולקחת את הרכיבה למסלול אלטרנטיבי, השאלה היחידה היא אם זו אופציה שאנו מוכנים לשקול.
תחשבו על זה בפעם הבאה שהדרך כבר לא נראית לכם ותשאלו את שתי השאלות.
Comments