מחשבה טובה תחילה

איש זקן עם מקל עלה.

האוטובוס היה עמוס כמו כל יום חמישי, יש משהו קסום באווירה הירושלמית שאי אפשר להסביר, אלו המראות, הריחות , הארכיטקטורה ובעיקר האנשים מכל גווני החברה.

איך שהוא עלה, שלושתנו התרוממנו באחת. עד אז ישבנו בצמידות משהו, במרחב של מפגש האקורדיון באוטובוס המחובר. שני אברכים צעירים ואני. זה היה מחזה מרחיב לב. הערכים עדיין קיימים, האנשים הם טובים.

הזקן נעזר בי והתיישב.

ואז קרה משהו שלא הייתי מוכן אליו, לא נפשית ולא גופנית, אחד האברכים פנה אלי, מתוך מחשבה טובה ופינה את מקומו. כלומר מנקודת מבטם של האברכים אני הייתי השני להדר לו. השתדלתי לא להעלב והתיישבתי, בכל זאת נסיעה של 20 דקות.

שעתיים וחצי אחרי כן, האחראי על ההרצאות באודיטוריום מסמן לי עם היד, שנותרו לי 5 דקות. המבטים של הילדים נוצצים וכולם מחכים להדגמה האחרונה שהבטחתי שנעשה יחד, אני מעביר עם הקליקר לשקופית הבאה ו... אזעקה. כולם קמים והולכים אחריו לאיזור המוגן.אני נותר עומד עם הקליקר באותה שקופית וחושב לעצמי מחשבות של ישראלים באמצע אזעקה. ומנסה למצוא מחשבה טובה.

כשגלית פנתה אלי לפני שבוע לשאול אם אני מוכן להתנדב להרצאת השראה בנושאי בינה, בכנס סיום תכנית יוניקורן, היה ברור לי שאהיה שם. עמותת מחשבה טובה מפעילת את התכנית הייחודית הזו ל-25 בתי ספר בירושלים. ומקדמת את מקצועות הטכנולוגיה בקרב תלמידים ומצמצמת פערי חינוך בקרב מסגרות רבות.

כשנכנסתי לאולם, סיימה מתנדבת נוספת מחברת לייטריקס להרצאות על יצירת תמונות ווידאו. ומיד אחריה עליתי להרצאת השראה מול כ-100 תלמידות ותלמידים סקרנים שרק רצו להשתתף בתרגילים וביצירות המשותפות. קראתי להרצאה "לחלום עם מכונות" וניסיתי לחבר את היכולות וההמצאות האחרונות עם החלומות של התלמידים, שבתוך כל הסייגים הפחדים וההגבלות , יוכלו לצאת מההרצאה עם איזו שהיא מחשבה טובה.