הצנע והקורונה – הסיפור של סבתא שוקולד

ציפי השכנה שלנו בדלת האלכסונית ממול, הייתה בת 80 כשנפגשנו על רצפת המסדרון של ביתה, היא נפלה על הרצפה ובעלה אהרון המבוגר ממנה פנה אלינו בלחץ מבוהל לעזרה.הגעתי לדירה והרמתי אותה חזרה לכיסא הגלגלים, וכך התחילה ידידות בין דורית שנרקמה אט אט, ציפי ואהרון חיו בגפם, שאר חלציהם השתכנו בארה"ב, היינו להם המשפחה ועשינו לעצמנו מנהג קבוע לבקר אותם פעמיים בשבוע.

בכל ביקור חולין שכזה, גילינו טפח מחייהם ומההיסטוריה הפרטית שלהם השזורה בהיסטוריה הלאומית שלנו כעם, מעליית הנוער, האזרחות בתקופת המנדט, דרך מסחר התפוזים ותקופת הצנע ועוד תילי תילים של סיפורים מכל מיני תקופות ומקומות בעולם.

בכל ביקור אהרון אהב לתת לבנותי הקטנות אצבעות קינדר מתנה, זה היה החיבור שלהם, הוא נתן להם והן קראו לו סבא שוקולד. וציפי מקורח הנסיבות הפכה לסבתא שוקולד, מן יחסי שיוך הכרחיים.

באחד השיעורים שלימדי במרכזי מחוננים בנושא "היסטוריה חווייתית" שוחחתי עם התלמידים על תקופת הצנע, ניסינו להתחקות אחר הלך התקופה, מה הרגישו אנשים בתקופה זו, מה אכלו והאם גם ילדים בגילם חוו את הצמצום. הצגתי להם את פנקסי התלושים שציפי שמרה מהתקופה והצגתי להם את תעודת העובד במנדט הבריטי ב-1947. לתלמידים ניתנה האפשרות לראות במה עיניהם את התלושים לעוף ולביצים או יותר נכון אבקת ביצים, ולתכנן תפריט שבועי תוך התחשבות בכל באי הבית שלהם לפי התקופה.

כעבור כמה שנים בסביבות אמצע מרץ 2020 העברתי שוב את השיעור הזה בחטיבה ברמת השרון, ברקע כבר נפוצו חרדות מווירוס חדש המגיע מסין ומתפרש בכל רחבי אירופה ושאלתי את התלמידים, תרגישו את התקופה הזו שאנו חיים בה – תקופה של שפע לכל הדעות – האם יכול להיות מקרה שיהיו חסרים מוצרי בסיס, שהמדינה תתקצב מזון ורכישות לכל האזרחים כדי שכולם יקבלו ולאף אחד לא יחסר. השיעור הפך באחת להיות נבואת זעם מפחידה, כשהמציאות מתחברת עם ההוראה, וכשרעיונות אמיתיים או פילוסופיים מקבלים צביון אמיתי הם הופכים לחוויה מוחשית ומוטמעים בתודעה. התלמידים הבינו לרגע את האפשרות הזו שמסיבות אחרות ההיסטוריה יכולה להשתחזר. והדיון נזק מדיון תיאורטי להכנה מודעת לאפשרות שכזו. שלושה ימים לאחר מכן החל הסגר.  קצת אחרי שהחל הסגר נזכרתי בספר "על העיוורון" של ז'וזה סאראמאגו. ולא יכולתי שלא לדמיין את הכאוס שעלול להשתרר בעת חוסר משילות וחוסר תקווה של האנשים מהרע מכל. אדם לאדם זאב, והחזק שורד וכל נבואות הזעם המשתלחות הללו. לשמחתי לא קרה דבר מאלו.

מאז פרצו אירועי אוקטובר 23 ואזעקות הפכו למנת חלקנו בבניין המתפורר שלנו, הוצאנו כיסא לציפי לחדר המדרגות כדי שתוכל להגיע למרחב חצי מוגן, לשבת ולחייך אל כולנו עם המבט של אישה שראתה וחוותה כבר הכל.

ועוד 7 דקות תחזור לשגרת יומה הלא משתנה על הכורסא שלה תספוק ידיים רזות ומרובות שנים, תיישר את שמלתה, תפתח את עיניה ותפצח במשפט הקבוע שלה "תקשיב....... פאוזה ארוכה....... אלה היו זמנים אחרים" ומתחילה סיפור חדש או סיפור ישן, מבחינתה העיקר שיש למי לספר. היא דיברה לאט ובשפה עילית ולימדה אותנו האנשים החרוצים-הלחוצים-המספיקים, מידה של סבלנות והקשבה פעילה כדי לעקוב אחר ההתרחשויות בסיפור.

השוקולדים פסקו כשאהרון נפטר לפני 7 שנים וגם הילדות כבר גדלו, ציפי המשיכה לקרוא מגזינים בגרמנית, לפתור תשחצים באנגלית ולקרוא ספרים בצלילות שאני מאחל לכל אחד ואחת מאיתנו. לפני כחודש היא עזבה את הדירה שבה גרה  50 שנה ואת הכדור בו התנהלה כ- 95 שנה והשאירה אותנו עם המון סיפורים, ספרים וכמה פנקסי תלושים של ביצים עוף ושוקולד.