האנוי

 נו..איך הקפה קקי ? שאלה רותם בסקרנות מלאת גיחוך

דווקא נחמד, צריך להתרגל לארומה אבל יש טעם מאוד חזק של.... קפה.

וייטנאם הפכה להיות מעצמת קפה בסוף שנות התשעים וכיום נמצאת בין שלוש הגדולות בעולם, יחד עם  ברזיל וקולומביה. הקפה קקי, הוא בעצם קפה שעבר במערכת העיכול של 'הגחן האסיאתי'' שהוא כמו קוף כזה. והוא אחד מסוגי הקפה היקרים והמומלצים

  עכשיו אני באמת יכול לשבת על כוס קפה ולהירגע מאירועי שלושת הימים האחרונים שהתחילו בשוק גדול והסתיימו בתיאבון בלתי נשלט.

 המעבר מיפן המסודרת והמתוקתקת  מרמת הפיג'מה במלון ועד הכרטיסים במטרו,

להאנוי השוקקת בארבעה מימדים באנושיות וצבע עירוני פסאדו-מודרני היה קשה לעיכול.

עוד לפני יומיים הסתובבנו חצי יום עם פחית ריקה לחפש פח, ופה הרחובות מרגישים כמו באמצע יום העצמאות. כאשר שתי המשימות העיקריות שעומדות לפנינו הן:

1) לעבור את הכביש

2) להישאר בחיים אם הצלחנו את 1

 תחילה הלכנו על מזל, ואז ניסינו לפתח אסטרטגיה, מיותר לציין רמזורים או מעברי חצייה, או חד סיטריות. כל אלה אפילו לא בגדר המלצה. עדרים של אופנועים שועטים מכל כיוון לכל כיוון ומכוניות צופרות מנסות להידחק ביניהם, הג'ונגל העירוני פתוח וכמו נשלט ע"י אלת המזל או אל הגורל או בצאצאים של שניהם. רייצ'ל המדריכה לטיול המוצלח שלקחנו לשלושת הכפרים בפאתי האנוי, נתנה לנו טיפ, נסו ליצור קשר עין עם האופנוען ולנסות להבין מה הולך לקרות, זה כאמור יכול לעבוד עם אופנוע אחד אבל פחות עם ארבעים ושניים, ששני שליש מהם בנייד או אוכלים או מתחמקים מהשליש הנותר.שלוש סדנאות אומנות בשלושה כפרים שונים היוו עבורינו יום שקט של שפיות רגועה מחוץ להמולה הססגונית ומלאת החיות של הבירה. כשנחתנו בערב בהאנוי, ונסענו למלון, כבר הרגשנו את השינוי האנרגטי, אמנם אוסקה גם הייתה עיר על ספידים, מעוז הבילויים וההתרחשויות אבל ההליכה ברחובות של האנוי בערב הראשון הייתה כמו לפלס את דרכך מהקו הראשון של ההופעה עד לשער היציאה, היא פשוט נוגעת בך פיזית, אופפת אותך בריחות החזקים של הבישולים, תופסת את עיניך במראות הפשוטים והטבעיים, ה"לא הגייניים" אם אתה מגיע עם רשמים מיפן, וחולשת על מרחב השמיעה שלך מכל מקום. אתה מביט בסקרנות לכל עבר כמו מנסה לנחש מאיפה יגיע הזיקוק הבא ביום העצמאות. ובלי להרגיש מאמא מקומית דוחפת לך מאפה עגול מתוק וספוג שמן ליד, ואומרת לך בוייטנאמית סוחפת, "free, free" ואז מלווה אותך חצי רחוב עד שתרכוש את מאפה ה"free,free " שלה בשקל וחצי. חוויות שעוטפות אותך 360 מעלות.

הבנות שתחילה נצמדו אלינו כשניסינו להבין בהליכה הראשונה מי נגד מי, מה המטרה, ומה יהיה מזג האוויר חוו את המעבר להאנוי כשוק ראשוני קשה לעיקול. אבל תוך שני רחובות כשהבינו שכל חנויות הבגדים הן בחמישית מחיר מהארץ, ופירות האננס, הדרגון, הג'ק שמוצגים חתוכים וארוזים במגשי-עלים בסלסלאות קש שהמאמות נושאות משני צידי אסל ברחובות הכף נטתה לזכות. והבנות נמשכו אל האורות הצבעוניים.

רייצ'ל הסבירה לנו על בכל כפר שהגענו אליו על האומנות המקומית שמשתמשת בחומרים טבעיים בלבד ועדיין תוך כדי תהליכי ערבוב ועיבוד מגיעים לתוצרים רבים ומעניינים. בכפר הראשון התנסינו בצביעה של לכה טבעית על לוחות עץ ובציור מדוקדק עם קליפות ביצים!! לא יאומן מה אפשר לעשות בטכניקה הזו.בכפר השני למדנו איך המקומיים מכינים את כובעי החרוט רחבי התיתורת שאיתם מסתובבים כל הוייטנאמים בערך, האמת הם באמת נוחים ומצלים בטירוף, והתנסינו בעיטור כובעים. בכפר הזה עצרנו לארוחת צהריים בייתית שבישלה לנו המארחת, אגרולים טריים ממולאים בירקות שאותם טובלים בציר דגים מהול בחומץ, לא פחות ממעדן. מרק פו שהוא שם דגל בכל וייטנאם וכצפוי שני תבשילים עם שמות מסובכים וקשים לזיהוי, שאחד מהם אפילו היה טעים.כבר כאן הבנו את הרעיון של שימוש במשאבי הטבע שהוייטנאמים ממשיכי המסורת מקפידים לנצל, הכובעים עשויים מעלי דקלים שהתייבשו בתהליך ייבוש עם חול ושמש, את התשתית עושים מבמבוק ונצרים. הבמבוק כך מסתבר, לאור ביקורנו בכפר השלישי הוא חומר גלם ממנו מכינים מלא דברים, החל מרהיטים, חומרי הסקה, סיבים, כלי קיבול לבישולי אורז-דביק,  וגם קטורת כפי שראינו והכנו בעצמנו במפעל הביתי האחרון.התהליך של ייצור קטורת הוא מרתק, החל משבירת הבמבוק , שיוך החלקים ומיונם לפי חוזק , גודל ומראה. ולאחר מכן מכניסים את הבמבוק אחד אחד למכונה שמזהה כניסת מקלון במבוק קטן ועוטפת אותו בחומר דביק וריחני שהוא תוצר של קינמון עם פרחים ושמן טבעי. ותוך שנייה יוצא מקלון קטורת אדמדם וריחני להפליא.

גם אנחנו הרגשנו קצת כמו קטורת, נכנסים לוייטנאם, לוקחים איזה סיור או שניים , משתייפים ומסתגלים ולבסוף מתמלאים בכל הריחות והצבעים של העיר הזו, הארץ הזו והאנשים הפשוטים שלא מפסיקים לחייך.