הירושימה לשלום

צפירת אזעקה ארוכה נשמעה, הגוף אוטומטית התכווץ והמוח שואל באיזה כיוון אפשר לרוץ למרחב מוגן. הבנות נצמדו אליי בבהלה, והראשונה קפצה במקומה ותרה בעיניה למקור האזעקה. בכל זאת, ידענו שזה יגיע יומיים אחרי שהנייה חוסל. עוד שנייה של התבוננות באנשים האחרים ההולכים לידינו, וקלטנו כמה אנחנו ישראלים, כמה אנחנו אומה עם נפש מצולקת. גם כשאנחנו צועדים בחדווה אחר הצהריים בהירושימה לעבר מוזיאון השלום, אפילו אמבולנס פשוט יכול להפיל אותנו לפזצט"א מיידית. האירוניה היא שהבהלה שתקפה אותנו מהפצצת טילים מתרחשת בדיוק כשאנחנו עומדים לפגוש את התיעוד של הטירוף שהתחולל פה לפני 79 שנים ו-4 ימים. כן, כן, התאריך הוא 2.8, עוד 4 ימים לפני כמעט שמונים שנה קמו יפנים ליום רגיל של עבודה ובית ספר, טיול שנתי וגני שעשועים, ולא הייתה להם אזעקה של 20 שניות או 60 שניות, או שניות בכלל. לא שזה היה עוזר להם לו הייתה להם התרעה. העיר נמחקה.

אני חושב שהנושא הכי חשוב לדבר עליו הוא הגישה היפנית; כאמור, אנחנו צועדים למוזיאון השלום הממוקם בפארק השלום, מאתיים מטרים ממקום נפילת הפצצה. ולא צועדים למוזיאון הפצצה האטומית, מוזיאון הנקמה, פארק מלחמת העולם השנייה או מוזיאון הזיכרון לנופלים. יפן החליטה לעשות מעשה לאחר כניעתה ושהותה תחת שלטון אמריקאי, וקצת ויכוחים פנימיים בין הפלגים ביפן. הרוח הייתה ללמוד מהטעות של המלחמה, להבין איך להפוך את יפן מאומה לוחמת (נצר לשושלות הסמוראים) למעצמה כלכלית ואנושית. הם כתבו חוקה חדשה ברוח הבודהיזם והכריזו כי לא יחזיקו צבא למטרות לחימה ובכלל כוחות המשטר יופנו לטובת האזרחים. זה נראה כמו סיבוב פרסה של עם מובס וחסר שאיפות, של עם נרמס ופגוע. הכלכלה של יפן הייתה ממוצעת בשנות הארבעים והחמישים, והייתה נתונה להיררכיות מנהיגותיות מסורתיות (ראה ערך הקיסר הירוהיטו שוויתר על אלוהותו בכתב הכניעה לארה"ב). אז יפן בחרה להשקיע בהשכלה, במוסר עבודה גבוה, בפיתוח טכנולוגיות, ותוך שני עשורים בלבד הפכה להיות הכלכלה השנייה או השלישית בעולם.

עברנו עם הבנות בכל מוצג במוזיאון, הראשונה העבירה לנו שיעור היסטורי-גיאוגרפי-תרבותי-אידיאולוגי ואנוכי תיבלתי בקצת פיזיקה ופיקנטריה צבאית. ככה זה כששני ההורים מורים, היתרונות לא מפסיקים להפציע. היו מיצגים שדמו לתמונות מיד ושם, בתוספת סיפורי קרינה מזעזעים. ניסינו לחמוק באלגנטיות, מה שנקלט נקלט. אותי עניינו במיוחד הסרטונים והמסמכים שנתרמו מצבא ארה"ב על ההכנות וההתלבטויות לפני הטלת הפצצה, על בחירת הנקודה ומגוון הקולות שנשמעו בצד השני. ועם זאת ואף על פי כן – הוטלה הפצצה. דרך החלונות של המוזיאון ניתן לראות את אלפי הכיסאות מסודרים לטקס הגדול שיתרחש פה בעוד ארבעה ימים לציון התאריך. היפנים מתכוננים ומכינים את הכל, אין מקום לטעויות. התמונה הראשונה במוזיאון יכולה לסכם את הכל, והיא, האמת, לא יוצאת מהראש. לפני ואחרי. תמונה של הירושימה יום לפני, ויום אחרי. יום אחד יש עיר ויום אחרי אין עיר. המחזה הזה בלבד של שברי בניינים מרוסקים ואדמה חרוכה ובוערת באופן פנורמי מספיק כדי להבין את גודל המכה.

ברקע החדשות מהארץ אנו שומעים את האיומים המתלהמים של איראן וחיזבאללה ולא יכולים להתנתק מהידיעה שמלחמת עולם יכולה לפרוץ. ההשראה במקום הזה שמכיל חורבן ושיקום, מלחמה ושלום, הרס ובנייה, לא נותנת לנו להתנתק מהאופציה הלא רצויה שההיסטוריה תחזור על עצמה. ברגע של ציניות לחשתי לראשונה, נראה לי שאנחנו במקום הבטוח ביותר בעולם, ועוד לפני שתהתה אליי בחזרה, אמרתי "לא נראה לי שהירושימה תקבל פצצת אטום פעמיים".

המשכנו לטייל בפארק ולהגות בכל העניין של השלום והשיקום ושינוי הפאזה. צריך באמת להתעלות מעל האגו, מעל דרישת הנקמה, מעל הרצונות הכי בסיסיים והאנושיים כדי לגדול. כדי לעצור ולומר אני יותר מזה, אני יכול להיות טוב יותר. היפנים לא שוכחים את הפיגוע הגדול ביותר שידעה האנושות. הם זוכרים ומנציחים אך משאירים אותו בעבר, ומנסים לצעוד קדימה. עד היום בעקבות אי החזקת צבא לוחם וסדיר, יפן זכתה להגנה מבעלת בריתה, אך בשנים האחרונות קמים כוחות חדשים מסביב: סין המתחזקת, צפון קוריאה שקורצת, ורוסיה שבעל הבית שלה אף פעם לא צפוי. לכן קמות מפלגות שקוראות להכניס שינוי בחוקה לגבי צבא מגן, שייתן מענה בעת הצורך. מעניין לראות איך המנטליות שהתפתחה בשבעים השנים האחרונות ומורגשת בכל פלח של חיים ביפן תשתנה, אם בכלל.

קצת אחרי שיצאנו לראות את הכיפה היחידה ששרדה את המתקפה, BOMB DOME, וגם לאכול משהו כי מזמן לא אכלנו (סדר גודל של ארבעים דקות), ראינו ממש ליד הכיפה פסטיבל וויסקי מקומי עם מלא דוכני מזון. כמה אושר עושים שיפודי וואגיו עם שלוש כוסות וויסקי לנפש האדם שהרגע יצא ממוזיאון על פצצת אטום. תוך שניות הבנות נעלמו כל אחת צובאת על דוכן אחר, חוזרות לראשונה שכבר הספיקה להתבשם קלות. אני כצפוי התבשמתי כלוט ובידיהן מגוון מזונות שאת חלקם היה אפשר אפילו לזהות. שמחנו את ליבנו ובחסות מאווררי רוח-מים ענקיים בילינו במקום עד שירד ערב.

כשחזרנו למלון, שאלה אותי רותם, מה כתבת בספר האורחים של המוזיאון? אמממ.... ראיתי שהן כותבות משהו ביציאה... עלו תמונות בזיכרוני... ואז הוסיפה: "אני כתבתי שזו הייתה חוויה משמעותית וקצת קשה לצפייה ושחשוב לזכור ולהבין את כל המאורעות כדי שלא יקרו מקרים כאלה בעתיד". כל הכבוד, עניתי לה, וחלקתי עימה חיבוק אבהי. ובטוב ליבי בוויסקי חשבתי שאם הייתי זוכר לכתוב משהו... הייתי כותב "היה ממש פצצה".

גם בתור אנשי חינוך אנחנו נתקלים המון פעמים באירועים של מבוי סתום, של הפסד ידוע מראש, של כישלון, של חוסר אונים, של מפלה או אבדן אמונה בקרב תלמידינו. התפקיד שלנו הוא להוות עבורם את קרן האור, לסמן את הדרך עד לקצה המנהרה שלא רואים את הפתח שלה. אחד האתגרים הראשונים והקשים הוא לצאת מהסיטואציה הכואבת ולהביט עליה מהצד, להבין שיש אפשרות אחרת מעבר להרגשת הקוֹרבַנוּת המורגשת ולעבור משם לבנייה מחודשת של מערך האמונה העצמית, לבניית גשרים לחשיבה קונסטרוקטיבית ומעבר להצבת יעדים מושגים שישפרו את תהליך ההחלמה.