ההיסטוריה מכה שנית

איך חיל האוויר הרס לי שיעור טוב!

כבר שנים אני מלמד קורס שנקרא "פנסים לעבר" – קורס ששולח אלומות אור על תקופות או אירועים מהעבר ומנסה לחבר ביניהם למציאות העכשווית של היום. באחד השיעורים האהובים עלי, אני מתחיל עם משחק המבוסס על דילמת האסיר, מבלי לספר להם על הדילמה עצמה אלא לתת להם לחוות חשד, חוסר ביטחון, שיקול אסטרטגי. ו אז מחבר את ההרגשה הסקפטית בשיתוף פעולה עם היריב, כמקפצה לשיח מעניין על תורת המשחקים והמלחמה הקרה – השלובות זו בזו – מתובלות במשחקים של צ'יקן, משברים בקובה, קטעים מסרטים של ג'יימס דין ובעיקר הרבה שאלות של "מה היה קורה אם".

שאלות שאנחנו מכירים מחיי היומיום שלנו, וכאלה שאנחנו שומעים מפרשנים עייפים ונחושים במהדורת הערב, המתווכחים על גורלות עמים תוך הנעת כוחות וירטואליים על מפת ה-VR של העולם. ובכך מטילים אימה על הצופים וגורפים עוד חצי אחוז רייטינג ועם אחוז דאגה.

ולא צריך לנדוד עד המלחמה הקרה, שהחלה פורמלית כשלבריה"מ גם כן היה גרעין קל לפיצוח – אפשר להתנחם גם במלחמונת הקרירה שלנו כאן, עם איראן. המלחמה עם המשחק המקדים הארוך בהיסטוריה.

אז כפתיח לשיעור כפול ועמוס כל טוב, בו קנדי משחק פוקר בלתי נראה עם חרושצ'וב – אני פותח עם הכותרת הזו מ"מעריב" (מצורפת), ושואל את התלמידים: מאיזו שנה הכותרת הזו? וההימורים בדרך כלל נעים בין 2022, 2020, לפני חצי שנה וכו'.

ואז אני חושף בפניהם המופתעות את התאריך על העיתון – 30.5.2011.

הם כמובן לא מאמיניםשכן חלקם הולדו פחות או יותר באותה שנה ואני מוסיף שזו לא הפעם הראשונה:

• 2003 – ישראל מאיימת על תקיפת הגרעין

• 2005–6 – פרס ושרון זוממים על איראן

• 2009 – ברק אומר שהוא לא מוריד את האופציה מהשולחן

• 2011 – נתניהו מקדם יוזמה

• 2012 – איום מפורש

• 2018 – חשיפת תכנית התקיפה

  
  
  
  

מה שמראה להם שהמציאות או ההיסטוריה כל הזמן חוזרת על עצמה, והמשמעות של איומי סרק היא להחזיק את העם השני במתח.

עד שבוע שעבר!

מסקנה: אם צה"ל מאיים עליך – עשה טובה, הוא לא משחק משחקים.

יינעל העולם איזה שיעור טוב היה לי.