הו-צ'י-מין - מה שהיה היה

יש את האפשרות של 20 מטרים, את האפשרות של ה-40 מטרים, ולאמיצים את האפשרות של ה-100 מטרים. 

ספוילר – אמיצים אנחנו לא. 

תכל'ס, לא היה לאמריקאים סיכוי לנצח במלחמה. הם נכנסו לוויטנאם בתור הכי חזקים בעולם, ולחמו מלחמה שהסריחה משיקולים פוליטיים, ממשחק גושי-מזרח-מערב מטורף בין שתי מעצמות, ומול אויב שהדבר היחיד שמניע אותו הוא החופש להיות עצמאי. אין כוח צבאי שיכול לשבור את הרעיון הזה. 

נשמע מוכר, אה? 

הכל עניין של נרטיב, בוייטנאם קוראים למלחמה "מלחמת אמריקה". 

תחילה, האמריקאים רק "עזרו" ללוחמי דרום וייטנאם להילחם באחיהם שלבשו אדום. אח"כ שלחו "יועצים צבאיים" ונשק, ובשיטת הסלאמי הביאו מאות אלפי חיילים לעבור את הטראומה המצולקת ביותר של ארה"ב מאז מלחמת האזרחים. ופרט לאנשים כפריים חדורי מוטיבציה שהיו חורשים אורז בבוקר ובערב מתאמנים ונלחמים – האמריקאים נלחמו בזירה שהוייטקונג (כינוי ללוחמים הצפון-וייטנאמים המשויכים לקומוניזם) הכירו פי אלף יותר טוב, וברוב הזמן אפילו לא היו שם בזמן אמת.

כשנחתנו בהו-צ'י מין לא ידענו למה לצפות. רבות שמענו וקראנו על העיר היותר מערבית בוייטנאם, עיר ענקית ורבת אפשרויות בילוי וטיול ומה לא. אחרי 3 ימים בשטח, הבנות ייחלו לקצת אורבניות נעימה, ועוד לפני שהמונית נכנסה למעבה העיר, ראינו בעיני רוחנו את מראות רחובותיה העמוסים והצפופים של האנוי חוזרים על עצמם, עם אופנועים שחותכים מכל עבר. אך הופתענו לגלות עיר סואנת ויחסית נקייה ומסודרת שמתייחסים בה לרמזורים בכבוד. הכבישים בה רחבים והמרחק בין שדרת בניינים אחת לזו שמעבר לרחוב הוא גדול מן הרגיל. 

ההרגשה הראשונית היא מוזרה: המבנים הגדולים, כיכרות הענק שעברנו בהם, השילוב בין קתדרלות עתיקות לבין קניונים חדישים, וקשתות האורות הזוהרים שקישטו כל פינה, שכן נחתנו בדיוק בשבוע חגיגות העצמאות של וייטנאם. המעברים והשינויים החדים בוייטנאם בין עיר לכרך מפתיעים כל פעם מחדש. 

אז האמריקאים הפסידו ועזבו, השאירו למזכרת את הקולה והדונאטס ועוד כמה רעות חולות, כגון מאות טנקים, מסוקים וסליקים של תחמושת. והוייטנאמים החליטו, בתור תהליך שיקומי וכלכלי, להפוך את אתרי הלחימה לאתרי טיול וסיפור הצדדים. אחרי שראיתי את הסדרה הנפלאה שנקראת "מלחמת וייטנאם" בהמלצתו של @yanivzilberman, קבעתי שחייבים לנסוע ולראות מקרוב את המחילות. 

ההסברים בסיור היו מעמיקים, ברורים, מאוד ויזואליים ומרחיבי דעת. אך עדיין לא שופכים אור על טיפשות האדם והקלות שבה הוא נותן לרעיון להשחית כל חלקת מוסר בריאה בחייו. 

בשנת 1975 התאחדה וייטנאם (צפון ודרום) למדינה אחת תחת שלטון קומוניסטי, ובינתיים אנחנו התאחדנו עם המדריך לאחר שוטטות קלה והגענו למחילות הידועות של הוייטקונג. כמעט באופן פרוידיאני רציתי לכתוב מנהרות, כי המציאות והפרטים כל כך דומים ומזכירים. 

נכנסתי ראשון למחילה הצרה והנמוכה וכבר הייתי צריך לזחול, כי אין אופציה אחרת. הראשונה הייתה רותם, אחריי, ואני כבר שומע את סינוני הטרוניה לאורך המטרים הראשונים. "מתי ה-20 מטר האלה נגמרים, לעזאזל?", האוויר נדחס ומנהרת הזחילה הייתה צרה לכתפיי. כשזמן השהות שלי עדיין לא הגיע לדקה, ראיתי את עולמי מצטמצם, את ישותי מתקמטת. ואי אפשר שלא לדמיין איך נראים 11 חודשים כאלה. 

יצאנו מצומררים ומתנשמים, מקללים את כל האנשים-האקסטרה-סמול שזוחלים שם בקלות יתרה. ומכיוון שזה היה סוף הסיור והמדריך הצעיר שלנו הרגיש צורך לחבר את הביקור ליום העצמאות, הוא שאל את עצמו שאלה שוודאי תעניין גם אותנו: "האם הוא כועס על האמריקאים?"

למחרת שוטטנו בעיר בין הרחובות והכיכרות, ביקרנו בבית הדואר המונומנטלי במרכז העיר, ואף עצרנו לשלוח קצת גלויות לארץ. שם קרה לנו מקרה חמוד: ילדה בת 8 פנתה לרותם וביקשה לדבר איתה באנגלית. רותם החלה לפתח שיחה עם הילדה, ואט אט התברר שהילדה מאוד רוצה להשתפר באנגלית, ואמה לוקחת אותה פעמיים בשבוע בנסיעה של שעה מחוץ לעיר לדואר המרכזי לחצי יום, שם היא מחפשת תיירים לדבר איתם. הדהימה אותי ההשקעה של האמא, הסדרנות והיוזמה של הילדה, וההבנה של שתיהן שזה המפתח להתקדם בארץ הזו. 

המשכנו את דרכנו ברגל לשוק של הו צ'י מין , שוק ענקי שבנוי כמו מבוך, שבכל פעם כשאתה מושכנע שהגעת למקום מוכר, אתה מגלה שמולך יש דוכן חדש של שקדים ופיסטוקים ופירות יבשים ומסוכרים בשלל צורות וצבעים, ולא סטנד המזוודות בכל הגדלים שציפית לפגוש, בילינו בשוק כמה שעות טובות, בהן התחדדו יכולות המיקוח של איילת ובניגוד להפצרותי והרצאותי בנושא מטען חורג, נרכשה מזוודה חדשה לצרכי מילוי בטובין, יש לומר שמנהג קלוקל זה חוזר על עצמו לקראת הפרידה המסתמנת ממדינה כלשהי. תקוותי נתונה לכך שבעת הציפיה המשפחתית למתן מתנות יוכיחו המזוודות את תפקידן.

בלילה האחרון שלחו אותנו לוולקינג סטריט (מושג שקיים הרבה במזרח), מן רחוב שהכול קורה בו, רק שמקרוב נוכחנו לדעת שבין כל הברים הנוצצים, הלייזרים והרמקולים הזועקים, התפאורה המטורפת הזו אולי לא מתאימה כל כך למתחת לגיל 18. ואחרי עוד 100 מטרים כאלה, כנראה גם לא מעל גיל 50. 

כך שאחרי טבילת האש התרבותית, שלחנו את הבנות לאריזה לקראת מחר, וחתמנו בערב זוגי בארוחה רומנטית במסעדת מישלן מקסימה, אל דאגה... מחירי וייטנאם. 

יש דברים שרק ההורים חווים וזה בסדר, לילדים יהיה את הזמן שלהם לחוות, אולי בצורה אחרת, למצוא את ההרפתקה שלהם, לפרש את המציאות גם בלי הכוונה הורית, ולהיזכר בסיפורים של ההורים כמו בסיפור היסטורי, משהו שלומדים עליו בבית ספר, ששומעים עליו ממקור ראשון או שני, אבל לומדים להיות יותר סלחנים, לגבש פרספקטיבה חדשה, לכבד את העבר אך גם להיות מוכנים ליצירת הדור החדש של המציאות. 

את הדברים האלה בניסוח מעט יותר ארוך ומפורט אמר לנו המדריך בתשובה לשאלה שלו בסיור.