וייטנאם במספרים וסיפורים

3 -  בווייטנאם נוהגים לצפור 3 צפירות קצרות להתראה, כדי להודיע לכלי הרכב שלפני, הי, אני מגיע, אני עובר שימו לב.גם כאן לא נתקלנו באנשים כועסים או רוגזים ולרוב יש לכך ביטוי גם בנהיגה בכביש, אנשים יותר נינוחים ומסבירי פנים, עם זאת הכביש סואן ורועש מסיבות אחרות. חשבתי על זה מעט ואם נקטלג את הצפירות  לפי כמה עמים מסויימים:

- ישראל - אולי תזוז כבר/מה אתה עושה??/יאללה רבאק/ וואוו נראה לך שאתה עומד פה ??

- הודו – הי מה קורה ? בוקר טוב! מה שלומכם? איך בבית ? נפגשים הערב ?

- מצריים – אני צופר משמע אני קיים.

- איטליה – אני עובר פה חברים...תנו כבוד... באתי עם הצווארון של הלוק הקלאסי

- יפן – אם צפרתי אזי זה עניין של חיים או מוות, ניסיתי את כל הפרצופים הדואגים שלי וזה המוצא האחרון.

- וייטנאם - הי חבר'ה רק שתדעו.. אני עובר בדרך. שלוש צפירות קטנות וחמודות ואני לא מטריד אתכם יותר. הנה עברתי.

20 – כל הכיסאות כמעט בכל המקומות הם בגובה של 20 ס"מ, גם במקומות בילוי וזה נראה כאילו גם אם אין כיסאות בכלל הווייטנאמיים יבחרו לשבת בכריעה כאילו יש כיסא של 20 ס"מ

100-140 - בווייטנאם משלמים כרטיסים לפי גובה ולא לפי גיל, ילד קטן יוגדר עד גובה 1מטר, נוער עד מטר ארבעים ומעלה ממטר וארבעים אתה מבוגר, זה מוזר לפעמים כי זה לא כניסה ללונה פארק אלא לכל מקום. מה ששימח מאוד את הבנות שהוגדרו מבוגרות בכל מקום.

400 – כמעט בכל כספומט בווייטנאם אפשר להוציא רק 400 דולר במשיכה אחת, שזה אומר 10 מיליון דונג, שזה הכסף המקומי. אני קראתי לזה כספומטים לעניים, אנחנו מוציאים כמשפחה בממוצע 250-300 דולר ליום, זה אומר למשוך בכל הכרטיסים כל כמה ימים. הגיהוץ בכרטיסים גורר עמלות גבוהות אז זו החוויה.

סיפורים שקשורים בטוב:

באופן כללי כתבתי על זה כבר שהאנשים בווייטנאם הם פשוט מקסימים ומאושרים ומחייכים בכל הזדמנות. אבל יש משהו מעבר לזה, רמת השירותיות שלהם היא פשוט על גבול מסירות הנפש, הם ילכו איתך לכל מקום בכל שעה ורק שיוודאו שאכן הגעתך ליעדך, שאכן אתה שמח ומאושר והגעת למקום שרצית.ישנם נהגי מוניות שליוו אותנו מעבר למונית, בדרך של 300 מטר אל תוך המקדש, היישר לעבר דוכן הכרטיסים, עזרו לנו לרכוש משהו שיתאים לנו, ליוו אותנו לכניסה המרוחקת ורק אז נפרדו לשלום. זה היה מדהים בעיני.

העקיצה – בטאמקוק השתכנו בחדר אחד גדול ( זה קרה כמה פעמים בטיול ) עם מרפסת מקסימה לנוף עוצר נשימה מחד ובסיבה עתירה בחרקים שלא מוכרים גם בנשיונאל ג'יאוגראפיק, הראשונה יצאה החוצה לראות שקיעה וצרעה ענקית התעופפה אל תוך החדר. לשמחתן של הבנות יש להן אבא פעיל שבמשך 20 דקות ניסה להניס אותה עם מגבת ועיתון מגולגל תוך כדי דילוגים מעל המיטות והמזוודות בחדר, אבל זו המשיכה להתעופף בנונשלנטיות צרעתית מהאהיל לחלון, משם לקיר, שוב לווילון השני ומשם חזרה לאהיל. מביטה בי מפזז למטה כמו פיל בחנות מגבות. מזמזמת לעצמה ...."גם זה יעבור...." ואז בתרגיל שלקוח מעולם ההאבקות החופשית הורדתי את החולצה שלי ובשילוב טכניקת הסחה של מכת סרק באוויר ומגבת פרוסה מהצד השני, תוך סיבוב חולצה הצלחתי לפגוע בה ולגרום לה לסחרור, הכל קרה בשניות, היא התעופפה וחגה מעלי בסיבוב איטי כשאני מנסה באופוריה זמנית להסיט אותה לכיוון החלון היא צללה אל גבי כמוכוונת מטרה ודפקה לי עקיצה בנקודה הכי אמצעית בגב שאף יד לא מצליחה להגיע אליה. ואז כאילו כלום לא קרה לצלילי צעקה חדה של התדהמה שלי חזרה לאהיל. מה שקרה לאחר מכן, קרה כל כך מהר והיה כמחול הדבורה, הזעקנו את אחד העובדים של המלון להראות לו את הצרעה כדי להבין ששום דבר ארסי לא יכול להתפתח, הוא לא התרגש, רץ להביא שמן דקלים ומרח לי באדישות על העקיצה ולאחר מכן חמוש בשלוש כריות ומגבת החל קופץ על המיטות באמוק ומנסה להניס את הפולשת עד הסוף המוצלח של פתיחת כל החלונות והתעופפות עצמאית של העוקצת. רק בשביל לראות אותו בהתגוששות סופר מצחיקה עם החרק היה שווה כאב שורף של כמה ימים באמצע הגב.

המזוודה הנעלמת- את טוב הלב והרצון לעזור של המקומיים אפשר לתאר בהמון מקרים בטיול, אבל זה שהיה לנו בסאפה היה פשוט מדהים. אחרי חוויה בלתי נשכחת בעיר הצפונית הגיע הזמן לעזוב. הזמנו מונית לשעה חמש ויצאנו להנות משלוש שעות אחרונות מול האגם עם ציפייה (ממומשת) לסמן וי על כמה קינוחים שהבנות לא הספיקו לטעום. את המזוודות השארנו בקבלה כמו שמקובל. כשחזרנו למלון בדיוק כשהמונית הגיעה, כבר בהעמסה, גילינו שהמזוודה הירוקה איננה. ניסינו לבדוק\לשאול\לברר אולי הזיזו אותה או שמו במקום אחר אבל רק פקידת הקבלה הייתה וזו אמרה שאין מצב כזה. נזכרתי שלפני שיצאנו שוחחתי עם שתי בריטיות שבדיוק עמדו לעזוב, נתתי את המידע לפקידה והיא מיד איתרה את השמות שלהן, ביררה איזה נהג בא לאסוף אותן ויצרה איתו קשר. הנהג היה באמצע נסיעה של 6 שעות להאנוי, ובאוטוסטרדה הוא לא יכול לעצור ולבדוק. בינתיים רותם איתרה תמונה של המזוודה מאחת ההפלגות שהיו לנו ושלחה לפקידה. נהג המונית שלנו שהיה כבר חבר ותיק של הראשונה(לאחר נסיעה אחת בלבד) המתין איתנו 40 דקות כדי לברר על המזוודה ולא התלונן ולו פעם אחת, רק ניסה להודיע לנו בלי אנגלית שהכל יהיה בסדר. הזמן דחק והרכבת שלנו אמורה לצאת בעוד שעתיים, הנסיעה לתחנה אורכת שעה וידענו שאנחנו על הקשקש. הפקידה אמרה לנו לצאת לדרך ושהיא תעדכן אותנו בטלפון בהמשך.מתוך אמונה בה ובמערכת ובאוסף האנשים הרגועים והמחייכים מסביבנו יצאנו לדרך בלי מזוודה שבה כל הציוד של אביגיל ואיילת, כולל עדשות ומשקפיים. יש לציין שגם אצל הבנות לא נרשמה

התרגשות, הן מטמיעות את מה שאנחנו קוראים לו התנהלות טיולית.החבר של נירית היה נהג מהסוג המתקשר – כל הדרך הוא והיא על גוגל טרנסליט בדיבור, הוא לקח אותנו בנסיעה אחראית וזהירה עד תחנת הרכבת אבל לפני זה הציע לעזור בכמה אטרקציות שלא כלולות במסלול וללא תשלום נוסף וכך עצר לנו בגשר המחבר ווייטנאם לסין ובמעבר הגבול , שם עצרנו להתרעננות וצילומים עם המבנה הגרנדיוזי שנקרא מעבר הגבול לסין. חוויה כשלעצמה.כשהמשכנו משם, קיבלתי טלפון מהפקידה שדיווחה לי שהאבדה נמצאה, והנהג ייקח אותה למלון שלנו בהאנוי והיא תחכה לנו שם. בירכתי אותה לתודה על העזרה והנחישות והנהג שלנו כלל לא היה מופתע, הוא אמר, זה מה שגם אני הייתי עושה. הוא היה כל כך חמוד שהזמנו אותו לארוחת ערב לפני העלייה על רכבת הלילה. כשהגענו להאנוי, באמת חיכתה לנו המזוודה הירוקה על כל תכולתה. שירות של אלופים.

המשורר האלמוני – בכמה השעות הקצרות שהיו לנו בסאפה, ישבנו מול האגם הגדול בבית קפה אינטרנשיונאלי כזה, נהנים מקפה ומגוון קינוחים ומולנו ישבו שני חברה צעירים, אחד מקוויבק והשני מהולנד והתפתחה שיחה נחמד. ראיתי שהבחור הצעיר מקוויבק כותב לעצמו דברים ביומן האישי שלו וזה מאוד הזכיר לי את עצמי בטיולים הראשונים שלי, כשמילאי מחברות של מחשבות, תובנות, צפייה באנשים ובהתנהלויות ומאתי את החיבור הזה לפתיחת שיחה עימו. זו הייתה הזדמנות מעולה גם לרותם ואביגיל לשפשף קצת את האנגלית עם השניים והתנהלה שיחה קולחת שבמהלכה התברר שהקנדי עוסק בחקר חינוך והוא כנראה התרשם מכך ששנינו מחנכים ומהגישה היצירתית שדיברתי עליה בהקשר לחינוך.וכשניגשתי לשלם את החשבון הוא עזב והשאיר פתק בצרפתית לידיה של רותם וביקש שתעביר לי. הנה הוא לפניכם.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

טוב לב ושיחה מכבדת ואנושית פותחים דלתות בכל מקום. הוסיפו חיוך מלווה וכבוד הדדי והדלתות יפתחו לרווחה.

כאנשי חינוך אנו יכולים להשיג המון בקשר האישי עם התלמידים ועם הקולגות שלנו, אם רק נבוא פתוחים, מלווים בחיוך ובהקשבה, נגיב בהקשר הנכון נשאל שאלות מכוונות ונמנע רק מלתת דוגמאות על עצמנו במהלך השיחה על מנת להגיע לקטרזיס כלשהו.

נסו לגלות עניין אמיתי בעשייה, ביומיום, בהשפעה של מגוון תחומי החיים על התלמידים שלכם והעולם שלהם יהיה פרוש בפניכם. אם תמצאו את הדרך הפשוטה לשתף בעצמכם פרטים על חייכם שיהיה אפשר להתחבר אליהם, תוכלו לחוות מהי שותפות אמיתית לדרך החינוך והלמידה.