איך מודדים שינוי ?

איך השפיע הטיול על המשפחה הגרעינית?

זו השאלה השנייה ששואלים אותנו אחרי "איך היה".

באופן כללי אנחנו משפחה מגובשת, חבורה של דברנים שאוהבים מאוד לטייל, לספר סיפורים, לאכול ביחד, להתנסות ולצחוק המון. ביומיום אנחנו מקפידים לאכול יחד לפחות ארוחה אחת ביום – צהריים או ערב או גם וגם, תחת החוק "אין מסכים בשעת הסעודה" – אבל משיחין ללא הפסקה. כבר מילדות המילה "כיף" הוחלפה בפירוט חברתי מסועף על מי עשה מה, באיזו סיטואציה ובאיזה הקשר. לכן נקודת הפתיחה שלנו כבר מראש הייתה נקודה טובה.

ב"בחזרה לעתיד" בסצנות הפתיחה כבר רואים את המאפיינים הקלוקלים של משפחת מקפליי, ובסצנת הסיום אנו מתמוגגים מהשינוי המהותי שעברו הוריו ואחיו כתוצאה מאותו אגרוף שהוטח בשנות החמישים ושינה את ההיסטוריה המשפחתית. זה מה שיפה בקולנוע... אין תהליך... רק שעה וחצי של אסקפיזם משובח.

ביום האחרון שלנו בבנגקוק החלטנו לסיים בסטייל אופייני, ושלחנו את הבנות למכון מסאג'ים לעבור טיפול מפנק לקינוח, ואנחנו פרשנו בעצמנו למכון יוקרתי מקביל כדי לקבל טיפול זוגי ארומטי משלנו. הרגשנו הרגשה טובה כזו, של חתימת תקופה, של סוף הרפתקאה, והשמן שנמשך בחמימות על גבנו שטף אותנו ונתן למוח לעשות סקירת מערכות כללית על מה היה ומה יהיה, והשאלה המעניינת – האם היה כאן תהליך?

אז איך מודדים תהליך שינוי?

אם יש משהו שאפיין את ההתנהלות המשפחתית כבר מתחילת הטיול הוא "הליכוד הגורלי". כבר ביפן, כשהתחלנו לשוטט ברחובות המפעימים של טוקיו, אחרי השוק הראשוני, התחילו טיולים ממוקדים יותר שנבעו מההצעות של הבנות. בכל לילה הן חרשו את האינסטגרם והטיקטוק ואספו הצעות רלוונטיות ואותנטיות לביקור ברובע שנבדוק למחרת. הראשונה ואני זרמנו והופתענו בכל פעם מחדש מהיכולת שלהן לקחת מידע מהטיקטוק, להצליב עם גוגל מאפס, לבקש פירוט מה-AI ולהגיע אלינו עם הצעה מפורטת לרחוב עם מסעדות מטריפות ושווקים שלא שמענו עליהם.

וזה לא נעצר רק בהצעות לטיול. גם באתגרים ובבעיות שנתקלנו בהן במהלך הטיול הורגש באופן מוחשי שזו לא בעיה של ההורים בלבד, אלא באופן טבעי זו בעיה של כולנו, וכל אחת מציעה רעיונות והצעות שבכל המקרים היו חלק מהפתרון שנקטנו בו. דוגמאות נהדרות היו המזוודה הנעדרת, המכונית התקועה, והבעיה הכי "מפחידה" שהייתה לנו – בעיית הוויזה לווייטנאם. הבנות היו חלק מהכל.

לטייל כל המשפחה יחד משמעו להיות יחד כמעט 24/7. זה אומר שמי שעומד מאחורי, מתחתי, מעליי ומצדדיי הוא כנראה אחת הבנות שלי – עם הפרצופים העייפים של הבוקר, עם הטרוניות במעברים, עם ההתלהבות ממתק יפני חדש, עם העצבים מזה שלא הספקנו להיכנס לפארק, או שחם מדי, או ארוך מדי, או סתם מדי. וגם להן יש שני הורים על הראש שמכוונים, מזהירים, דואגים ושומרים, לפעמים קצת יותר מדי. ובתוך כל אלה לא שוכחים שהמטרה הכללית היא להנות וללמוד. ולכן מבלי להתכוון לזה נוצרת שפה משותפת, הסכמים על התנהלות מקובלת וכפועל יוצא מכך גם הומור פרטי ומשותף שגורם לכל ההגדרות היבשות האלה להיות מצחיקות ומשחררות ולהיות עמוד התווך של ההווי המשפחתי.

אז איך מודדים תהליך שינוי?

אם היו אומרים לי לפני הטיול שנרשה לבנות להסתובב לבד בהאנוי הסואנת והצפופה, בעודנו מטיילים בעצמנו במקום אחר, הייתי בוודאי צוחק ומפלבל בתודעה ב-"הלוואי". והנה, כשהבשילו התנאים לאחר חודש של טיול, למידת המקום ובחינת העצמאות ההתמצאותית של הבנות, הן יצאו לטיול עצמאי במרכז האנוי, לאחר מכן גם בבנגקוק, פאי ובמקומות נוספים באיים. אנחנו ההורים למדנו שאפשר לשחרר תחת החלטה מושכלת, והבנות – שבארץ הן עצמאיות לחלוטין – למדו מה זה להתמצא בעיר זרה, בשפה לא מוכרת ותחת תקציב מדוד. ועדיין להנות ולצבור חוויות וכן... גם קניות.

העצמאות של הבנות באה לידי ביטוי בהסכמים פנימיים שלהן עם עצמן, החל מבחירת מקומות ישיבה באוטובוסים\רכבות\טיסות ועד סדר בחירת המיטות השוות, בכל מלון חדש שהגענו אליו, היה סבב ברור ולא היה ריב אחד במהלך כל שלושת החודשים הללו בנושאים הטכניים לגביהם גובשו עקרונות מוסכמים מראש. ללא התערבות הורה, יש לומר. מאידך, ריבים על דברים אחרים מהותיים יותר כמו טעמי גלידה וסוגי מוצ'י יפני נשארו טריגר למלחמות עולם.

בקופנגן, ליד חוף האד-יאוו, יש מתחם אוכל גדול תחת כיפת השמיים שבו בכל ערב מתאספים עשרות תיירים ותושבים לסעוד ביחד את ארוחת הערב. בשל קהילה ישראלית ענפה באזור יש כמה דוכני פלאפל וסביח, עובדה שמשכה את הבנות באופן דוגמטי. יצא שכאשר השולחנות השיתופיים היו תפוסים, הצטרפנו לאישה אוסטרלית בת 50 שגרה במקום וסעדנו איתה. אני פצחתי בשיחה, והבנות נכנסו לשיחה בהדרגה ותרגלו אנגלית ספונטנית. הראשונה ואני התמוגגנו. בימים הבאים הסנריו הזה חזר על עצמו, גם בלעדינו. הן יזמו שיחות ודיברו בלי ביקורת עצמית עם אותה אוסטרלית, עם שתי בריטיות ועם אמריקאית אחת.

אז איך מודדים תהליך שינוי?

באחד הטיולים שלנו בעיירה מאי-צ'או בווייטנאם, הגענו באופניים לאחד הכפרים הסובבים, ואחרי רכיבה ארוכה בחום של אוגוסט, חיפשנו איזו מכולת מקומית לרוות צמא. מצאנו חדרון בצריף ששימש כצרכנייה מקומית, עם מפרט דל מאוד של מצרכים – פחית אחת מכל סוג, מקררון ביתי ובו שני קרטוני חלב ומים מינרליים, מדף עם קרוב ל-20 יחידות חטיפים שהיו בתוקף לא ידוע. הבנות ראו את המחזה והבינו שאם ילד בכפר רוצה להתפנק, וזה מותר לו, זה המקום שאליו הוא מגיע. בחזרה למלון אמרה לנו אביגיל, "עכשיו אני מבינה באיזו איכות חיים אנחנו חיים... המקומות האלה נותנים פרספקטיבה". תודה רבה, I rest my case.

כמה עולה חולצה? איך מתמקחים? איך מתכננים מסלול? איך לבקש בצורה מנומסת? איך מתנהגים עם תמרורים שונים? איך פונים למשטרה? מתי להתייחס ברצינות להמלצה ומתי לא? על מי לסמוך? איך לברור מידע? מתי כדאי להיות לבד ומתי בקבוצה? איך מנהלים משבר ? איך אני יודעת שטוב לי? איך לפרש התנהגות תרבותית שונה? איך להתנהל עם כסף בחכמה? איך להתפעם מהטבע ? איך להנות בלי טלפון נייד ? איך לנצל את הזמן בחכמה ?

אז איך מודדים תהליך שינוי?