in the end....טאמ-קוק

I tried so hard and got so far

But in the end, it doesn't even matter...

רקדנו כמשוללי רסן, קופצים על רחבת האוטובוס הזוהר שאלתרו ממנו בר צבעוני, שלוש מתבגרות ואבא בן חמישים כאילו אנחנו בהופעה של פרודיג'י בגולדן רינג. בעל המקום שלרוב נראה מנומנם עם שלושה זוגות ששותים סמוטי-מנגו מפוזרים ברנדומליות מסביב, קלט שהגענו שמחים במיוחד, בכל זאת לילה אחרון בטאמ-קוק, והעביר לרשותנו את אייפד השליטה במוזיקה והגיש לנו מיקרופון קריוקי שנשלף מתחת לבר. זאת אחרי שווידא שהזמנו שני קוקטיילים ובירה. בכל זאת צריך להתפרנס.

הבנות פתחו עם טיילור סוויפט, ברונו מארס ולהיטי פופ עכשיווים, הזוגות הגיבו במחיאות כפיים וצחוק מתגלגל ואז העברנו הילוך ללינקין פארק ושם גם אחרוני הביישנים קמו מהכסאות ורבו על המיקרופון כאחוזי טירוף. פחות מחצי שעה מילאנו את הבר בעשרות צעירים רוקדים מכל העולם. כח המוזיקה מנצח תמיד !!

טאם-קוק ונין בין היו הרגיעה שהיינו צריכים אחרי הטירוף של האנוי. עיירה שקטה וירוקה שכמו נעצרה בוייטנאם של תחילת המאה הקודמת, זו מהסרטים והסיפורים. התמקמנו במלון מפנק ממש למול אגם שקט המכוסה כולו עלוות עלים בירוק בהיר למרגלות מקדש בודהיסטי החצוב בסלע. זוגות מקומיים מגיעים לעשות בוק לחתונה לבושים בלבוש המסורתי, החצי סיני וחצי וייטנאמי. עולים על סירה שאותה משיט קשיש העוטה כובע חרוט מקומי. השיט מתבצע תוך דחיפה קלה של במבוק הנשלח לקרקעית המים הרדודים של האגם ודוחק אותה, תוך שהסירה משאירה שובל שקוף במרבד הירוק על המים.מיד כשראינו את זה הזמנו קפה-ביצה וחנינו את עצמנו על שפת האגם. בעיקר לא מסוגלים להתיק את מבטנו מהמראה הקסום הזה. באותו רגע גור כלבלב מתוק התגלגל לרגלינו וחייך כולנו התמלאנו געגוע ללואי שנשאר בארץ. ושקענו בשמאלץ דביק של מתיקות.

בערב התגלע ויכוח בריא אם ניקח אופניים מחר או אופנועים כדי לחקור את הסביבה. רותם פתרה אותו בשש בבוקר כשהעירה אותי לרכיבה עם שחר, על שביל קסום להפליא, לגלות איזו פגודה נעלמת ולהתכסות בהרים המתעוררים מסביבנו ועדיין סוככים עלינו מהשמש העולה. בשמונה היינו כבר על האופנועים.

לעיתים זה נראה שאין סדר בכאוס מסביב. תחנו כאן !לא...תחנו כאן! החנייה היא רק כאן! משם אפשר להמשיך רק ברגל. בואו תחנו אצלי...בחינם...רוצים תה קר? מים? קוקוס?אבל בסופו של דבר כולם יודעים בדיוק מה הם עושים. יש סדר בכל הבלאגן, הוא פשוט לא נהיר לעיניו של התייר הממוצע. המחנים הסדרתיים יוצרים סדר במבוך האופנועים המתויירים. פה ושם גוזרים קופון, אבל הכל במחירי וייטנאם.

אז החננו בחניון הגדול וירדנו לשיט של שלוש שעות בסירת קנו על נהר טאמ-קוק, מובלת ע''י מאמא שעצרה לנו למרגלות מקדשים ומבנים בדרך, המספרים את סיפורו של שליט וייטנאמי מתבודד, פוסט כיבושי סין בתקופת ימי הביניים. הוא השכיל לבנות כפר של תושבים ומאמינים שמקיים את עצמו מחקלאות וגידולים מקומיים. שרידי אוהלי הטיפי של הכפר נשארו כזכרון חי לתקופה שהיה מיושב.החום והלחות ממשיכים ללוות אותנו והמאמא שעיניה כנראה ראו הכל שולפת לנו שמשיות מצלות למהלך השיט, ותוך שלוש דקות צועקת שלוש מילים בוייטנאמית רציפה, עם תנועות ידיים רחבות בזמן שהיא חותרת ורק בפעם הרביעית אנחנו מבינים לסגור את השמשיות כי נכנסים למערה נמוכה באורך של כמעט קילומטר בה אפשר לראות עטלפים, נטיפים, סלעים מחודדים שתוקפים, בעיקר את מי שלא מתכופף כשהיא מזהירה בוייטנאמית ברורה.

טאמ-קוק פרט להרגשת הרוגע החולש מכל עבר, מפגישה אותך עם הטבע ועם האותנטיות הוייטנאמית, כל מקומי או מקומית שנפגשנו איתה תיקשר איתנו בחיוכים ורצון לעזור ככל שיוכל. הפירות בדוכנים טריים ומזמינים, הקוקוס הקר שהפך למשקה הקבוע של רותם מוגש מקולף לאחר שהנוזל אוזל, ואם אין לך לו"ש לעמוד בו ( שזה הרעיון המומלץ ) ניתן פשוט לשהות ברגע, ואז בעוד אגע ולהנות מזה שהזמן כאילו עובר לאט.לקראת ערב התפצלנו לשני כוחות ( זה קורה מדי פעם וזה אף מבורך ) המטפסים עלו למקדש 500 המדרגות לתצפית גבוהה ונקייה על כל המרחב הירוק שיורד מהמצוק עד למפגשי הנחלים, וקינחו במסע צילומים בשדה לוטוסים פורח, ונציגות הרוח חזרו לשחייה לילית במלון.

בלילה בעת האיחוד המשפחתי גנבנו ביקורון נוסף בכיכר המרכזית. שם גילינו מפגן מסורתי מרהיב, שורות שורות של נשים מבוגרות רוקדות לפי מקצב מקומי, כמו מונחות ע"י מדריכה לא נראית, הריקודים המתוזמנים היו עם כוריאוגרפיה פשוטה ולעיתים שולבו בהן מניפות אדומות, והתיזמון ביניהן היה שובה מבט וכמובן מאחוריהן על מנת להשלים את התפאורה אגם עם עשרות סירות ריקות המחכות למסען למחר. איילת בתשוקת הריקוד היוקדת בה, לא עמדה בפיתוי וביקשה להצטרף, ותוך שניות הפכה לחלק מהלב הפועם של החבורה. כמו נולדה בטאמ-קוק וינקה את הריקוד הזה מלידתה, כמה מהנשים מיהרו להביא לה מניפות כדי שתוכל להשתלב גם בחלק השני. כשתשוקה מתחברת למציאות וליוזמה. רק דברים טובים קורים.

אני כבר לא זוכר אם זה היה ביום השני או השלישי, שהרשינו לעצמנו חרף מבטיה של הראשונה לישון עד מאוחר, לקום ביקיצה טבעית, לקרוא ספר, לטייל חופשי בלי מטרה, לאכול במסעדה נידחת, לשחות בבוקר, אבל זה באמת קרה, ואני לא זוכר מתי ואיפה בדיוק, רק שהכל מסביב נראה כמו גלויה.

ובעצם

in the end it doesn’t really matter