הטריק של הודו- אוויר

תחילה חשבנו שאלו נוצות שמתעופפות מעלינו, נעות ברכות מיסטית כמו מתארות אווירה של העיר המרכזית במחוז לה-דאק, הן לא היו ממש נוצות, אלא יותר התנהגו כפתיתי שלג פאפים שנעו במשב הקליל של סוף יולי. רק מאוחר יותר הבננו שאלו זרעי עץ הצפצפה הנפוצים ברוח בעונה הזו.

אוויר.

אנחנו כבר אחרי, אוספים את שרירינו המתוחים ומשתרעים בהומסטי המקסים בכפר יאנגטאנג. הראשונה יורה חיצי בירור לכל עבר ובמיוחד למדריך החמוד שליווה אותנו. היא לא מוכנה לעוד יום כזה ובטח לא לעוד יומיים, אני שותק למראה מחול הלביאה המגינה על גוריה. בתוכי אני קצת מכה על חטא, וקצת מרוצה שעברנו את החוויה הזו. מן דיכוטומיה הודית רגשית. הרי צפיתי חלק מההשתלשלות אבל אולי בתוכי קיוויתי לתוצאות אחרות. והנה הלביאה מישירה אלי מבט שואל שועה למטה.

אני נשבע ששאלתי את הסוכן לפחות פעמיים "ואפשר לנשום שם באמצע העלייה?" ובכל פעם הוא ענה לי בביטול "נו פרובלם מיסטר איטס ורי איזי" ניסיתי להגן על עמדתי האבודה אך היא הייתה כמה מהלכים לפני. המונית חזרה כבר הוקדמה ביומיים ולטרק נוכו שני שליש על התנהגות תמוהה.

התמונה של איילת תוקעת טריז בסלע בעשרים המטרים האחרונים, לא יצאה לה מהראש. והאמת גם לא משלי. בכל זאת, קשה בלי לנשום.

ולא עזרו

כל החברים הממליצים

המדריכים הכתובים

כל הכדורים, הבלונים

ימי ההסתגלות והמנוחה.

שעה מהנחיתה הבנתי שכל מה שידעתי על עצמי משתנה כשחמצן לא מגיע למוח.

מצאתי את עצמי מסוחרר ומתנשף מעלייה של שש מדרגות, לקח לי יומיים לקבל בחזרה את היכולות.

אני חושב שזה עוד טריק של הודו, לגרום לך קצת להאט.

לעשות צעדים קטנים ורגועים, להתעכב על הנוף ועל האנשים, ולנשום לאט.

גם כדי להצליח לחיות וגם כדי להפיק יותר מזמן החיים הזה.

כבר בפושקר, לפני שני עשורים, הודו לימדה אותי את אותו שיעור.

אחרי יומיים של מרדף בין הרים, אגמים ושווקים, נקעתי את הרגל ונאלצתי לעצור.

רק אז התחלתי לראות את פושקר האמיתית והפעם בסלואו מושן, אפשרתי לעצמי להשתהות, להתפלפל ולתהות. ומתוך האיטיות הנתונה, פגשתי את הראשונה לראשונה.

אפשר לומר שהודו יודעת לכוון לי את המיתרים לצליל הנכון.

אני לא משלה את עצמי, אלו תובנות שנוחות לחופש, אשרי האדם שמצליח לשמר אותן גם אחרי שהוא נוחת בנתב"ג.

אוויר בתנועה הופך לרוח

ורוח מתארת גם אמונה ואידיאולוגיה

וגם מצב נפשי אישי.

ואיכשהו כל אלה מתמזגים בטיול הזה לכדי זרם משולב שמושך את המחשבות, התובנות והחוויות יחד.

בטרם שקיעה, כשרוחות חמות מנשבות, פרשנו הראשונה ואני לסיור מקומי בכפר הקטן.עמק ירוק בין הרים מדבריים, ובו טרסות חקלאיות ובתי אבן, עץ ובוץ. המִיחזור ניכר בכל חצר וגדר, וניצול המשאבים המועטים לאורך עונת פעילות אחת מחייב דיוק ושיתוף פעולה בין עשרות תושביו.

צעדנו כמלקטי מידע, בולעים בעיניים נוצצות את תצורת החיים הזו, שמנסה לשמר את העבר ולהתקדם אל העתיד.

שבילי העפר הובילו אותנו בעקבות פלג מנותב הזורם במרכז הכפר, עד שלפתע נעצרנו באחת.

קשיש כפוף התקדם לעבר גלגל התפילה הטיבטי הענק שבסטופה הלבנה במרכז הכפר, והחל באיטיות בטקס הקורה, מסתובב בכיוון השעון ומסובב עמו את הגלגל.

באותו רגע הרוחות נרגעו.

ואף שאיננו ממאמיניה, הרוחניות הבודהיסטית השרתה עלינו משהו מכוחה.

כשחזרנו ועלינו למרחב המשותף, היה ניכר שהאוויר בחדר השתנה.

קולות של צחוק בשלוש שפות עלו מרצפת המטבח, הבנות בישיבה מזרחית במעגל עם המארחת והמדריכים גלגלו עשרות כיסוני מומו לארוחת הערב המשותפת.

בעוד אנחנו מחזירים אוויר.

הן יצרו אווירה.