מערעור להרהור

יש מיליארד סינים שחיים...אבל מ־2023 יש יותר הודים שחיים, וליתר דיוק קרוב למיליארד וחצי.

והתחלנו לפגוש אותם. אנחנו רק 18 שעות בדלהי, ונראה לי שאנחנו בהספק מצוין, כמה מיליונים כבר מאחורינו.

וכמו הטמפרטורות, שרק מטפסות בכל שעה שחולפת, כך שטף ההודים שעוברים בתוכנו גדל, או שאנחנו אלה שעוברים בתוכם.

הכניסה בשערי הודו גורמת לך להרהר.

אפרופו הרהורים

טיפסנו ברגליים יחפות למקדש הלוטוס המפורסם, כמו שנהוג, וממש לפני הכניסה לאולם המרכזי, הודית צעירה במדי סדרנית כחולים סידרה אותנו בארבעה טורים, שנפרמו מתוך התור הארוך לעייפה, יחד עם מאות הודים.

אגב, יש תורים להודים ותורים לזרים. בדרך כלל, התורים של המקומיים ארוכים עד שלא ניתן לראות את סופם, בעוד שאשנב הזרים ריק לחלוטין. תחילה זה מפתיע. כן, כן, גם אחרי שלושה מקדשים זה עדיין ממשיך להפתיע, עד שמגיעים לקופה של התור הריק ורואים שהמחיר גבוה פי 15 מזה שמשלמים בעלי הבית.

אבל כאן המצב היה שונה.הכניסה למקדש הבהאי, הבנוי בצורת לוטוס, היא בחינם, והדת הזו מברכת את בני כל הדתות לבוא, לשבת יחד באולם גדול ולהרהר. לפי הסדרנית הצעירה, שהתגלתה גם כמסבירת פנים בשלוש שפות, לדת הזו לא כל כך משנה מי אתה או מה אתה. חשוב יותר מה אתה מחפש.

ומה כולנו מחפשים, אם לא לשבת קצת בשקט בתוך אולם ענקי ולהרהר?

אז צעדנו פנימה והתיישבנו על ספסל ארוך, במקום טוב באמצע, מנצלים כמה דקות של מיזוג אוויר ומנוחה. וכשאיילת שאלה: "אז מה בעצם אנחנו עושים כאן?" ענינו הראשונה ואני יחד: "מהרהרים!"

זה רעיון גדול, כשחושבים עליו לעומק.

פשוט לשאול את השאלה: "מה אתה מחפש?", ולהקדיש לה הרהור או שניים ביום.

אני, שעקרון ההגות מלווה אותי ברמה היומיומית, יודע להרהר ביעילות ובתכליתיות. לכן קמתי לאחר כמה דקות ופניתי ליציאה, להמשך השיטוט בגן הנפלא המעוצב בסימטריה מרשימה. אך הבנות, שאינן מורגלות בכך, התמהמהו וחיפשו סיבה ומטרה להרהר. רק איילת, שמקדשים מעניינים אותה בעיקר בדיעבד, הפעילה את זכותה לערער. ובכל פעם שמתעוררת שיחה ערה עם הנהג החמוד שלנו על ההיסטוריה, ועל הרעיון שנבקר בעוד קבר משמעותי ומעניין, היא שולפת את צמיד הווטו בתקווה שהערעור יתקבל.

אבל הראשונה, בדרכיה הקסומות, יודעת לנווט אותה מערעור להרהור, בלי בלבול או טלטול, רק באמצעות ניתוב לוגי־רגשי למסלול.

המפגש הפתאומי עם אלפי הודים מפגיש את הבנות עם התנהגויות לא צפויות.

ואין דרך אחרת לתאר את זה - ההודים בוהים!

רותם אומרת שזה לא פשוט ללכת ברחוב בתור אישה. הם לא מורידים מהן את העיניים, בלי בושה. מסתכלים ומחייכים את החיוך הכן־לא הצווארי שלהם, והעיניים על הרגליים והחזה - ממש מחזה.  אפילו איילת, שלא בוחלת באמצעים, נשברת מולם בקרבות מבטים. לרוב היא עומדת איתנה, כמו שהיא רגילה זה מכבר, אבל פה מדובר במתמודדים שלא נשברים מדבר, ומוכנים לכל אתגר.

להגיד שלום להודו זה כמו: לצלול לבריכת צבעים בוהקים בלי משקפת להריח את כל ריחות הקשת לשרוף את החך והשפתיים בארוחת צהריים עם צחוק ודמע בעיניים עם משיכה וסלידה בו־זמנית וזרימה המתפתחת בבטנה של תוכנית.

רק הגענו, מתחילים מהתחלה וכל החושים בפעולה.