הקרון הורוד

אין מצב שנוח לה ללכת על הנעליים האלה, אמרנו כולנו אחד לשנייה. בעוד "מינורי" הדסה מנקודת המפגש על הגשר של נהר "קאמו", ליד פסל הלוחמת המחופשת, אל רובע הגיישות שנמצא ממש מעבר לפינה. אנחנו אגב, הלכנו יחד עם עוד משפחה קנדית ומשפחה מטייוואן בצעדים גדולים אחריה ועדיין לא השגנו אותה. רעש הנעליים העשויות מעץ בעלות שני עקבים מלבניים עושה רעש של אגוזי הקוקוס מהגביע הקדוש של מונטי פייטון (ממש קשה שלא לעשות את האנלוגיה הזו), וההליכה המאופקת והמהירה שלה נעשית בתוך קימונו הדוק בהיר מעוטר בפרחים, בתוך הסמטה הציורית בערב הראשון בקיוטו.

במקביל לכך שהחיוך לא מש מפניה לאורך כל הסיור, הסבירה לנו מינורי על הגיישות עצמן, שאמנם לא נדיר לראות בפעולה אך נחוץ מזל כדי לצפות באחת מהן עוברת ברחוב. הסיור יצא בזמן, בשעה 19:20, במקום שוקק. לידינו החלה להקת רחוב צעירה לנגן שירי קאברים אמריקאים על המדרכה, וחיי הלילה יצאו לדרך. כעת גם שעות העבודה של הגיישה מתחילות. גיישה עובדת משמונה בערב ועד 5 בבוקר, ואם במקרה יתמזל לכם לראות אותה ברחוב, זה יהיה בחטף. הגיישות הולכות מאוד מאוד מהר, זאת על אף שהן נושאות על עצמן לבוש במשקל של 20 קילו! אני אומר את זה שוב – 20 קילו! ממש פק"ל חברה. רק החגורה המלופפת סביב הקימונו שוקלת 6 קילו. זו התמסרות יומיומית על גבול ההקרבה! אבל זה לא נגמר שם.

כדי להיות גיישה, עלייך לסיים לימודי יסודי וחטיבה לפחות, לעבור בחינות קבלה בבית גיישות מיוחד המנוהל על ידי האוקמיסאן, אם הבית. ובאופן עקרוני, לעבור לחיות שם לפחות 5-6 שנים על מנת ללמוד את רזי המקצוע ואת הז'רגון הנהוג בקהילה, אם צלחת את כל אלה, תעבדי ללא שכר בתקופה זו, אך תקבלי מימון מלא להוצאות הרבות שיש להשקיע במקצוע, החל מביגוד, סידור שיער שבועי (זה חייב להיות השיער שלהן לפחות בשש השנים הראשונות) והלבשה. כלומר, תהליך ההלבשה הוא ארוך ולכן יש מלביש שדואג לכך בכל ערב; רק ההלבשה לוקחת בערך שעה.

המילה גיישה מורכבת מ-"גיי" = אומנות, "שה" = אדם. והתפקיד שלה הוא בערך זה: האומנות בלנהל את חיי החברה של הפטרון. למרות שזו תורה שנסמכת על שנים של מסורת, על קצה המזלג אומר שהיא אמורה לדעת להתנהל ביעילות, לנהל טקסי תה, לשיר, לרקוד ולהיות אחראית על ההווי החברתי האנושי במרקם מכובד ומוקפד בחברה בה היא נמצאת.

בעודנו חולפים על מקדש מזל כתמתם, המיוחס לעולם הבידור ונמצא במרכז הרובע, אליו גם שחקנים ואנשי בידור מפורסמים מגיעים לבקשת מזל והצלחה, ולאחר שמשיגים אותו תורמים למקדש הזה בחזרה. שאלתי את מינורי "אז מה מניע בחורה צעירה להיות גיישה בימינו?"

והתשובה היא לא מפתיעה כל כך: כיום הסיבה העיקרית היא - פרסום. על אף שהתחום של הגיישות נמצא בירידה ככל שהקידמה נוגסת במסורת ובעולם העתיק, עדיין להיות גיישה זה "קטע" ואמנם מעט נשים מוכנות במציאות של היום לעבור את שש השנים הראשונות כדי לצאת לעצמאות ולהיות סמל, להתראיין, להצטלם ולהיות מדוברות. אך אלה שעושות את זה, עושות את זה מתוך פמיניזם. הן לוקחות בחשבון שאינן יכולות להשתמש בטלפון חכם בפומבי או להתחתן, אך עדיין הן יכולות לדאוג לפרנסה טובה ומכובדת בעצמן ולחיות בעצמאות כלכלית.אך כמו שאמרתי, כיום מספרן הולך ופוחת, פרט לתמיכה התקציבית הדועכת של הממסד, אורך החיים המודרני כבר אינו תואם את העולם הישן וניכר שלולא הרעיון שהגיישות מסמלות את יפן העתיקה לא יישמר על ידי הנשים עצמן, הוא יהפוך לסמל נכחד.

יפן בכלל מנסה לשנות את התייחסותה לנשים בעשורים האחרונים, אחרי שהגיעו בתחילת שנות האלפיים תלונות רבות על הטרדות מיניות בתחנות רכבת, הממשלה נקטה עמדה ועשתה מעשה, וכמעט בכל רכבת מרכזית ישנן קרון שמיועד לנשים בלבד. תחילה לא הבנו את הקטע של קרון לנשים בעיר שנדחסים אל כל קרון קרוב למאתיים איש בשעות השיא. אבל פשפוש קצר ברשת פתר את התעלומה, ואכן כשחזרנו ממוזיאון בוטני לילי בסאבויי, גילינו כי בקרון הורוד פרט לישראלי קריח אחד עם פמלייה של 4 בנות לא היו עוד גברים, אף אחת לא אמרה כלום שכן גילינו על כך לקראת התחנה האחרונה ואולי מן הסתם ראו גבר שפוך מנוהל ע"י ארבע ליידיס, והבינו שמכאן לא תבוא הסכנה.

כשיש התנהלות לא טובה במרחב החינוכי, דרך אחת היא להתמודד איתה, ליצור חוקים ולאכוף אותם, אולי אפילו להוסיף ענישה כהרתאה.

עם זאת דרך אחרת היא למצוא או להמציא מרחב מוגן בתוך המרחב הקיים. להגדיר מקום או זמן בו האוכלוסיה הצריכה התייחסות מיוחדת תקבל אותה.

אולי לא נפתור את הבעיה , אבל ללא ספק נוכל לצמצם אותה באופן משמעותי