שיתוף מתוך צורך- יפן בהרים

יש קטע שלא מדברים עליו בטיול ארוך וגם בטיולים קצרים. הוא אישי ומשתנה אצל כל אדם, אבל יש בו גם ציר שאני מניח שהוא אוניברסלי וזה "שיתוף חוויות". אני מביט בהתנהלות של הבנות, ויש להן דרך ייחודית לשתף את החברות שלהן בחוויות שהן עוברות: וולוגים, סטורי ותמונות שהן מכנות "אייקוניות". אני נשאר עם הראשונה בכל לילה בחדר, ושומע את השיחות שלה עם אמא שלה, האחיות והחברות, והעדכונים השוטפים. 

אני לרוב נהנה לבטא את עצמי בכתיבה, בה אני יכול ומסוגל לדבר על כל נושא שמעניין אותי או שנגע בי, ולתאר את הרעיונות שחותכים את המחשבות שלי ומזיזים את הגבינות שלי. עם זאת, מתוך הרגל של שנים, קיים בי צורך כמעט פיזי ולא ממומש לספר להורים המדהימים שלי שאינם איתנו, כל מיני דברים שנוגעים בהם ובאהבות המשותפות שלנו. הצורך הזה נתקע בריק. בכל לילה, כשאני שוטף את הזיעה במקלחת הלילית הקבועה ונכנס למיטה במלון, בולע את הסיפור שאני לא יכול לספר לאמא ושאני לא יכול לעניין את אבא, אני חושב עליהם כשאני מרגיש שלוחה שלהם לחוויות הללו. אז החלטתי לכתוב להם:

אמא את חייבת לשמוע על הקטע שהיה לנו בטוקיו. את יודעת שאנחנו מסודרים, התכוונו לקחת את הרכב שהזמנו עוד מהארץ ומסתבר שיש להם איזה קטע עם אמנת ג'נבה והרישיונות שלנו, שהיו בתוקף, אבל לא היו מספיק בתוקף ליפנים. ובקיצור, אחרי שדיברתי עם המשטרה, משרד התחבורה והתחננתי שיאשרו לנו, היפנים המדויקים האלה שילחו את פני ריקם. חמשת הימים הבאים היו בסימן שאלה, כל ההזמנות של מלונות בהרים שקשה מאוד להגיע אליהם בתחבורה ציבורית עמדו בסימן הפסד, גם כספית וגם טיולית. אבל אלו האתגרים הטכניים שבטיול, לא המנטליים. לקחנו אוטובוס + רכבת והגענו לעיירה קוואגוצ'יקו. שם הראשונה, שאת מכירה אותה, לא מסכימה לקבל "לא" כתשובה. אני בטוח שאת צוחקת לעצמך עכשיו, כי את מבסוטית ממנה. בקיצור, היא גררה אותי לכל מיני סוכנויות רכב קיקיוניות, עד שנתקלנו באחת שלא מבינים בה אנגלית כל כך, ולקחנו רכב וניסינו לשחזר את התכנון המקורי. הייתה רק בעיה קטנה: היינו צריכים להחזיר את האוטו לאותו מקום (סיבוב של 4-5 שעות מיותרות ולא חוסך לנו את הגרף לקיוטו). אבל אנחנו היינו מאושרים ויצאנו לדרך, מפעילים כל הזמן את הווישרים במקום האיתות – כי הכל הפוך שם. כן כן, אמא, נוסעים בצד שמאל וההגה בצד ימין, וכל סיבוב אנחנו מזכירים לעצמנו לפנות לשמאל. אמא, היית נקרעת מצחוק.

ביום הראשון כשיצאנו, תכננו להגיע לשמורת קאמיקאצ'י, שמורה מאוד יפה עם נחלים, מעיינות ומחצבים שנובעים מהאדמה ויש שם מסלולים קסומים לטיול. אבל כשהגענו לפאתי השמורה, התחיל לרדת גשם מטורף, אז חתכנו למלון הראשון שלנו, שהיה מרחק של חצי שעה מהשמורה. את חייבת להבין שבכל האיזור, כמו שהיה ליד הר פוג'י, יש התרחשות געשית, כלומר מלא מעיינות גופרית שהיפנים בנו מהם מרחצאות חמות. אבל לא כמו זה שאת זוכרת מחמת גדר, אלא הרבה יותר מפנקות. הם נקראים "אונסן" והם מגיעים עם מלא שמנים וקרמים ופינוקי גוף, היפנים דואגים להפרדה בין גברים ונשים כי הכניסה אליהם היא בעירום, אי אפשר אחרת. בהתחלה זה מצחיק ומביך ואחרי זה מתרגלים. אבל באותו יום, כשהגענו, הגשם לא פסק, ובאונסן הספציפי הזה הייתה אפשרות להתעטף במגבת מיוחדת ולצאת למרחב משותף של גברים ונשים יחד תחת כיפת השמיים. עכשיו אני כבר יכול לשמוע את החיוך שלך עד לכאן. אני יודע שאת מתה על זה: הגשם הקריר מצליף מלמעלה וכל הגוף נמצא במים חמים ונעימים וברקע עננים המכסים יער ירוק שכמעט נשפך לתוך המרחצאות החצובות באופן אלגנטי בסלעים. 

שכבתי שם עם הראש בחוץ וחשבתי עלייך. 

ביום למחרת, אחרי שהשמורה נסגרה בשעה חמש כמצופה, חרנו אחרי יום של טיולים בחזרה לרחבת החנייה הענקית, כולנו רצוצים ונטולי סוללה בניידים, מחכים רק להיכנס לרכב ולטעון את עצמנו בנוזלים ומזגן, ולצאת לנקודה הבאה שלנו בטרם יחשיך. ואז אבא, אתה לא תאמין, אני לוחץ על השלט וכלום לא קורה. עוד כמה ניסיונות ואני מבין שהכל מושבת. ברחבה הענקית מפוזרים קרוב ל-300 רכבים, הייתי בציפייה שלמישהו מהם יהיה כבלים להתנעה. אך יפנים לחוד וכבלים לחוד, עצרנו יותר מעשרה רכבים ולאף אחד מהם לא היה מושג איך לעזור לנו. בינתיים, שני צעירים יפנים שעברו שם וידעו קצת אנגלית ניסו להתקשר לחילוץ (מסתבר שכל יפני שנתקע עושה בדיוק את זה). לא מנסים לבד, סומכים על חברת חילוץ שזה התפקיד שלה. בכל אופן, אבויה, מצאתי את עצמי רץ ברחבה ומנסה כל משפחה שחוזרת לרכב אבל כל הנסיונות עקרים. השמש כבר התחילה לשקוע, לא היה לנו מושג מתי יגיע החילוץ, וחוץ מהפסטורליות של השמורה שאפפה אותנו ופתאום נראתה סוגרת עלינו, לא ראינו תקווה באופק. ורק זוג היפנים החמודים נשארו וניסו להזמין בטלפונים שלהם עזרה מבחוץ.

כמו שאתה מכיר אותי אבא, אתה יודע שאני לא מסוגל לשבת בחיבוק ידיים, אז נפרדתי מכולם, לקחתי מטען ומתאם חשמלי וכסף והתחלתי לצעוד לכיוון היציאה מהשמורה. זכרתי שראיתי בוטקה של שומר יערות בתחילת החנייה העליונה. כשהגעתי אליו, הוא בדיוק עמד לסגור את הבוטקה ולסיים יום עבודה, קשיש בין שמונים שעושה בקפדנות את העבודה שלו. כמובן שלא ציפיתי שיבין אנגלית, אז שלפתי את כל המילים האוניברסליות שאני מכיר: electricity, battery, car, no-go. הוא הביט בי בעיניים מצועפות, כמו מנסה לפענח כתב יד עתיק. עשיתי קצת פנטומימה וקצת תנועות עם הידיים ואז פלטתי...אולי CABLES? זיק של התלהבות ניצת מעיניו. הוא הלך למחסן וחזר אחרי שתי דקות עם שק ובו כבלים להצתה. שמחתי כמוצא שלל רב. אם לא היו לוחות זכוכית בינינו, הייתי מנשק אותו. ההמשך כבר זניח, הגעתי, הצתנו, ונפרדנו בהמון תודה מצמד היפנים שלא עזב אותנו עד שנסענו... שעתיים של עזרה צמודה. 

היו לנו עוד כמה הרפתקאות באותו ערב, כי אחרי שעתיים הגענו לעיירה בדרך למלון שהזמנו מראש ואז התברר שהוא מלון לפי שעה לזוגות של בוגדים. מיותר לציין שאי אפשר היה להישאר ועם המון מזל מצאנו איזו דירה בעשר בלילה לשים את הראש ולהירגע מההתרחשויות האחרונות. הבנות, אגב, לוקחות את הכל באיזי. כל התסריטים שרצים אצלי בראש עם התפתחויות והשתלשלויות של אירועים אפשריים לא מופיעים במסך שלהן. אחרי כל ערב האתגרים הזה, הן אומרות לי "אבא, בוא נרגע באיזה דיינר אמריקאי, נאכל קצת אוכל מערבי לשם שינוי". אני יודע ששינויים כאלה מרגיעים אותן ועולים לי ביותר שלמונים, אבל יאללה, אחרי ערב כזה גם אני רציתי להירגע.

הגעגוע הוא חזק , הרצון לספר ולשתף הוא אנושי, אך האם אנו מקדישים מחשבה למי אנו רוצים לספר משהו, מכל האנשים שאנחנו מכירים, ושמכירים אותנו. במי נבחר באופציה הראשונה?

בתור מורים אנחנו מפתחים מערכת יחסים רציפה ורגשית עם התלמידים, ולא פעם שומעים שיתופים שהם מעבר לחוויות הלימודיות או המשפחתיות הרגילות. לעיתים מדובר ברגשות עמוקים , בדילמות, התלבטויות ולפעמים גם התייעצות לקראת החלטות גורליות. אז אם תלמיד או תלמידה בוחרים בכם לשיתוף. דעו שעשיתם עבודה טובה, שאתם מיוחדים

שבחרו בכם.