טוקיו גדולה

הג'ט-לג הגיע בדיוק יום וחצי אחרי שנחתנו, אצלי זה הורגש כשעלינו על רכבת הרים בדיסני, והרגשתי איך אני כמעט נרדם ומרחף באוויר בו זמנית. הגוף נזרק לכל הכיוונים והתודעה ריחפה בחיוך טיפשי והמשכי עד ללופ הקרוב.

ואולי זו פרפראזה על טוקיו בכלל – עיר שגורמת לך לרחף ולהמשיך בעילפון חושי עד הלופ הבא – התאהבתי.

6 ימים שעברו כמו יחידה אחת עם הפוגות קלות לשינה וצחצוח שיניים ומסתיימים רק כשמגיעים למרגלות הר פוג'י.

מראש החלטנו שלא נספיק הכל ולכן חיבקנו כל החלטה ופנייה שלקחנו, ואת אלה שלא הספקנו נדחה לטוקיו 2 בעתיד. בסוף תמיד הגענו למקום משגע וצבעוני עם מלא מלא מלא יפנים, שהם הכל חוץ מרגילים. בכל סמטה שנדחקנו אליה בטור אנושי, הייתה מסעדת ראמן מיוחדת עם תפריטים ביפנית בלבד, היא תמיד הייתה מלאה אנשים, שחיכו בתור בסבלנות של אנשים שיודעים להמתין בתור. כשהשתחלנו מחוץ לשוק או לסבך הסמטאות לעבר שטח פתוח, כמעט בכל מקום קידמו את פנינו שלטי דיגיטל מהבהבים, יורים עלינו פרסומות ישר לווריד, מעבירים אותנו בין רגע מהעולם הישן לעולם החדש.

טוקיו יודעת לערב את התקופות בשילוב עדין וגס בו זמנית, ברגע ששני לקוחות מקומיים יוצאים ממשרד ומחליפים 9 קידות עם המוכרים, הלוך וקוד, הלוך וקוד, חולפות להן שתי צעירות שחציין בוורוד הלו קיטי וחציין כחול מנגה בוהק, בדילוג חמוד וצחקוק חזרתי וגבוה, כמו נזכרו בבדיחה גסה. וממש מאחוריהן עומד קשיש במדים, עם תיק משרדי ישן על הרצפה בין הרגליים, מרוכז באכילת עוגיית דג ממולאת בממרח שעועית – הוא נעמד בצד כדי לא להפריע לבריות הצועדות לכל הצדדים, וכמו עצר את הזמן כדי להשקיע את כל כולו בעוגייה, הוא נוגס ביסים קטנים בעיניים מצומצמות וניתן ממש לחוש את העונג בכל ביס.

יפנים לא אוכלים בהליכה, לא מוציאים אוכל ברכבת, לא דופקים סנדוויץ' או תפוח בזמן שהם מדברים, או זזים או הולכים. הם מקצים לעצמם זמן לאכילה, בד"כ מנה ספציפית אחת, יושבים במסעדה ואוכלים. לכן המראה של הקשיש העוגייה משך את עינינו. יש משהו יפה בלהקדיש זמן מיוחד ואת הריכוז של עצמך לארוחה.

ואם בכל זאת הייתם מעוניינים לשתות קפה לדרך, הייתם צריכים לסחוב אתכם את הכוס לאורך רוב היום, כי בכל טוקיו אין פחים! אין מקומות שניתן לזרוק בהם זבל באופן פומבי, יפן מאוד קפדנית בנוגע לזבל שלה, הכל מופרד, ממוחזר, מנוהל באופן יקי. ובכל שעה שתבחרו במהלך היממה לא תמצאו מקום נקי ממנה בעולם, מאות אלפים פוסעים על המדרכה, עובדי עירייה, ספקים, נהגי מונית ועובדי שירות רבים, ואף לא שקית אחת מרחפת בחלל הרחוב, או כוס חד"פ זרוקה בפינת 7 eleven(המקדש של הבנות) כי הניקיון הוא בדמם. לכל פעולה יש הסדר שלה, לצלחות יש מקום להגיע אליו לאחר שימוש, לפחיות יש מתקן, לניירות ולצ'ופסטיקים מקום משלהם. תופסים את זה אחרי כמה ימים. כי גם אין מלצרים ברוב המקומות, השירות הוא עצמאי ואישי, מההזמנה ועד התשלום והפינוי. ניקיון וסדר גורמים לאנשים להרגיש מחוייבים למערכת. והמערכת לא מאכזבת.

גם את העולם המסורתי והמודרני, יפן משלבת באופן זורם ללא עניין וללא ביקורת נראית לעין מפלח כזה או אחר, זה בסדר להתפלל במקדש שינטו, לערוך טקסים בודהיסטיים ולנהל חיים אמוניים פנימיים ומודרניים במקביל. הסדר נשמר. כל עוד איש באמונתו יחיה והניקיון הפנימי יהיה זהה לניקיון החיצוני.

אבל כפי שפתחתי את הסיפור, כשעולים על רכבת המטרו המהירה של טוקיו, לא משנה מתי היום מתחיל, הוא נגמר כשאתה קורס בחצות בחדר, מנסה לעכל את האוניגירי והאודון האחרונים שגילית בבר הקרוב, את מכונות ההגרלה המוזרות שנוצצות בכל חור, את היפנית שליוותה אותנו למעבר החצייה העמוס בעולם, רק כי שאלנו אותה מה הכיוון, את רובע האנימה ששאב את נפשן של הבנות, את הגשם השוצף שתפס אותנו לא מוכנים בין המעברים ואת עצמך בתוך מחול החוויה המהיר הזה. ואז לחכות למחר כדי לעשות עוד מהמתוק החמוץ הנעים הזה.