עליות וירידות של וייטנאם בדרך למפל

בואו תצטרפו אלי לטיול רגלי למפל ונדבר קצת על וייטנאם, אל דאגה, כל הדרך בירידה, ויש לנו דברים לדבר עליהם.

לרותם ולי לא הספיקו 4 שעות הליכה להומסטיי (homestay) של מאמא צ'ו, שהיא המאמא המומלצת בכל קבוצות המטיילים בסאפה. והחלטנו לרדת למפל שנצפה מרחוק בסוף העמק. Slowly-slowly-1 hour walk, אמרה המאמא וליתר ביטחון שלחה את הבת שלה PAN שתלווה אותנו שלא נתבלבל בחזרה.

אז בואו איתנו, הדרך צרה ומעט בוצית ומטפטף כל הזמן, במין הרגשה שלא בטוח אם חם או רטוב או שניהם, אבל בכל מקרה הולכים להתרטב אז מה זה משנה מאיזה כיוון מגיעים המים. פאן הולכת לפנינו באדישות אגבית מעורבת בחביבות וחצי חיוך מסביר פנים וכמו מספרת את הסיפור של וייטנאם. עוד בהאנוי, כשביקרנו בכלא הצרפתי העתיק, למדנו מה עבר על העם הוייטנאמי רק מהסיפור שהכלא מגולל, הכיבוש הצרפתי והאכזריות שהופנתה כלפי העם שלא קיבל את הכיבוש, והתפצל גם בתוך עצמו, הדרך הארוכה לעצמאות והופעתו של הו צ'י מין שעבר דרך אירופה עד שבחר לחזור להושיע את עמו.

אתם איתי עדיין... הנה פה מימין שדות האורז המפורסמים שאנחנו לא מפסיקים לצלם, בחלקה הקרובה תוכלו לראות את אלה שכבר קצרו ודשו אותם, תיזהרו מהאופנוע שעובר, ופה משמאל אלו שלושת הבאפלו שניסו לעבור בשביל וכמעט מחצו את איילת כשירדנו מהשלוחה. כל משפחה מחזיקה כמה באפלו, תרנוגולות, ושניים שלושה כלבי רחוב שמשוטטים בקרבת הבקתה שעשויה מעץ, אבנים ובוץ. זו וייטנאם הצפונית, הכפרית, שהמלחמה המפורסמת בקושי נגעה בה, שברוב הבתים בכפר רוכשים מוצרי צריכה ומבשלים אותם על סיר ומדורה עוד באותו יום, בהעדר מקרר ותנור. אלו בני המקום הפשוטים, האותנטיים, הטבעיים בחיי הכפר הרגילים שלהם, שאותם באנו לחוות. פניהם מראות חיוך ושולחות שלום חינני שכמו נלמד שעוזר לכלכלה התיירותית הנחשקת. עם זאת פניהם מסתירים ברבדים הפנימיים את וייטנאם הישנה, הכבושה, הנלחמת על זכותה להיות, את מלחמת האחים, את סבל המעורבות אמריקאית העקובה מדם, עד ההגעה לעצמאות רעועה חד צדדית ועוד אחת מסויגת, ואז קומוניזם לווריד והפנמה מאופקת. אפשר לראות את הרבדים של המבט הזה בכל דוכן של סטיקי-רייז בשוק.

אנחנו עוד מעט בגשר, כבר חצינו את יובלי הנחל פעמיים כמו שהוא חוצה את הכפר, כמו שחוצים אותו אופנועים עמוסי במבוקים או אורז. אנחנו עדיין בירידה, כמו וייטנאם של שנות השבעים, משוסעת, רעועה, ומתחיל להתייצב קצת כאומה מתוך המשבר הלאומי שחוותה. את הגשר חוצים בזהירות הוא לא מרגיש בטוח אבל מהצד השני כבר אפשר לראות את המפל. המים גועשים מתחתינו והירוק מקיף אותנו מכל כיוון. פאן ממשיכה להוביל אותנו עם מטריה פתוחה ומבט תמים וילדותי מתוק כמו מרי פופינס קטנה. וייטנאם מצדה עברה את הגשר והחלה לחתור להתייצבות. וזה אומר לתמוך בעם לפתח יותר יצרנות ולנסות לשחרר איסורים שמונעים מהכלכלה לנוע. במילים אחרות, להשתמש בקפיטליזם ככלי נשלט כדי לפתח את כלכלת וייטנאם.

הגענו למפל, 40 דקות של ירידה איטית בפיתולי השביל הבוצי והאושר הציף אותנו, כבר ראינו את עצמנו טובלים באגן שנקווה מתחתיו ונותנים לאשדים המתפרצים להטיח מכות מים על גופנו המיוזע.אך התמונה הראשונה שנגלתה לעיני היו מספר וייטנאמים החובטים במשהו בשולי סלעי הנהר, מקרוב הבחנתי בתהליך מריטה ונקיון עופות, מה שלא בישר טובות וכצפוי המים היו מזוהמים ולא נוחים לטבילה. הסתובבנו בחצי אכזבה והתחלנו את דרכנו בחזרה בעלייה. בכל זאת הדרך מהממת.

אתם עוד איתנו? וייטנאם מתעתעת, מצד אחד היא מזכירה את תאילנד של שנות התשעים, מדהימה זולה ואותנטית, כמה דקות לפני שההתמסחרות משתלטת על כל חלקה טבעית, ומצד שני היא עדיין חיה במציאות הזו שאנחנו מכנים "אותנטית" אלו באמת החיים של הכפריים. הליכה של מרחקים רבים כל יום, עבודה ידנית בשדות האורז, מגורים בבקתות וכלכלת בית המבוססת כמעט במלואה על משק אוטרקי. את האורז הם מגדלים לצריכה אישית, והם צורכים אותו שלוש פעמים ביום ורק בדרום מגדלים אותו גם לייצוא.

כמו הדרך חזרה למעלה גם בהנהגת וייטנאם התחילו להבין בשנות השמונים שכדאי לעלות למעלה, להחזיר את הכח לאנשים, להוריד מכסים על תיירות ועל אפיקי הכנסה שיכולים למנף את המדינה, כבר כתבתי על הקפה והאורז, והיום חברות בינלאומיות ומדינות כמו סין, רוסיה וכו', שזיהו את כח העבודה הזול מאוד בוויטנאם מכניסות השקעות רבו למדינה ויוצרות אלפי מקומות עבודה חדשים בערים הגדולות. אבל המאמא שלנו גרה בכפר שהוא חצי שעה נסיעה מסאפה, בבקתה על צלע הר, והבית שלה לא שונה מעשרות בתים שעברנו בהם בדרך, אז למה דווקא היא ? והתשובה היא השכלה ויוזמה.

"אדם" המדריך המצוין שלקחנו לפני שבוע ליום טיול בפו-לונג, הסביר לנו אחרי ביקור סופר-מעניין במיוחד במפעל לצ'ופסטיק, שהמשכורת הממוצעת כאן היא 200 דולר לחודש לאנשים שעובדים. חישוב מהיר בראשי העלה ששילמתי 150 דולר על היומיים המקסימים האלה, והתובנה לא איחרה להגיע, רוב הוייטנאמים לא יודעים אנגלית, אלה שמצליחים להשתלט על השפה בתחום מחייתם(ראה ערך מאמא שלמדה את האנגלית הנחוצה לה מתיירים) יכולים כבר להוביל טיול או לארח בסגנון אותנטי ולהתחיל לצאת מהמעגל הכלכלי הקבוע, אלה שמרחיבים את השפה למעגלים נוספים, יכולים להרוויח פי 10 ממשכורת רגילה ולשדרג את איכות חייהם. הדבר השני שצריך, זו יוזמה ולהיות טובים ועקביים בשיפור.

ובכל זאת... הקשיתי בעודי מתנשף בעלייה, בעוד "פאן" מרחפת לפנינו, למה אנחנו רואים רק נשים שעובדות, רוב האנשים אינם משויכים לדת מסוימת, כלומר יש קצת בודהיזם וקצת נצרות, אבל הרוב אתאיסטים. "אדם" הסביר שהרבה מהגברים נוסעים לעבוד בעיר הגדולה ולהגדיל את סיכויי הכלכלה המשפחתית, מה שמשאיר את הנשים לדאוג למשק הבית, שדות האורז, גידול החיות, גידול הילדים, וכדי שלא יתבטלו אחרי כל זה, הן עוסקות גם בתיירות: אירוח, הסעדה, מכירת בדים, תכשיטנות, הובלת סיורים וכו'.וגם בוייטנאם משומרת המסורת הפאטריכאלית, נשים מתחתנות בגיל צעיר, עוברות לבית הבעל, פחות הולכות לבית ספר, מצופה מהן להשתלט על כל עבודות הבית והילודה פה חוגגת.

תנו פוש אחרון, אנחנו כבר מגיעים, רק עוברים את העיקול ונכנסים למשעול הסופי, עקרב שיצא מהנחל מתקדם אלינו בצעדי רדיפה, דילגנו מעליו ונכנסנו מזיעים אך מרוצים לבית של המאמא. 20 דקות בעלייה באותה דרך. המאמא צדקה - Slowly-slowly-1 hour walk חוקי הפיזיקה מתעתעים - איך הירידה לקחה כפול מהעלייה ?

וויטנאם ממשיכה לצמוח בעקומה הכי תלולה שיכולה להיות, מבחינה כלכלית, ובכל זאת עולם שלישי, את ארוחת הערב המצויינת אצל המאמא היא הכינה במטבח ללא אור, על סיר ומדורה.

********************************************************************************************************************

בכל מקום שאין בו משהו , אפשר למלא את החסר ביוזמה, בחתירה למצויינות ובעשייה. מתוך כל אלה שלא עושים , בולטים אלה שעושים !

גם בתור מורים , כל יוזמה שלנו לשינוי הסטטוס-קוו יכולה להתקל בהמון קשיים ומעצורים וחוסר התאמה, אבל רק אם נצא לדרך נוכל לחוות הצלחות ושיפורים ושינוי של המצב הקיים.

אז צאו לדרך !